הצורך הגדול להיטיב לזולת
"וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ" (טז, ו)
חז"ל דרשו: "ביתו – זו אשתו", וכהן גדול שאין לו אשה – מנוע מלעשות את סדר העבודה ביום הכיפורים, ועד כדי כך שלדעת רבי יהודה מתקינים לו אשה אחרת שמא תמות אשתו, והטעם של רבנן שחולקים כי לא חוששים למיתה, אבל לכולי עלמא זה לעיכובא שתהיה לכהן גדול אשה ביום הכיפורים.
רבי לוי רבינוביץ זצ"ל היה מנקיי הדעת שבירושלים. הוא היה ירא שמים גדול, תלמיד חכם ומתמיד עצום, והוציא את הספר "מעדני השולחן" על השולחן ערוך. הוא זכה לאריכות ימים ונפטר בגיל תשעים ושש. סיפר לי בן משפחתו שהוא התאלמן בערך בגיל שישים ולאחר מכן נשא זיווג שני, והוא אמר על עצמו שהדבר הכי קשה שהיה לו כשהתאלמן, שלא היה לו למי להכין כוס קפה בבוקר. והוא ממש הרגיש שאין לו טעם בחיים…
ואני תמיד רגיל לספר זאת ב'שבע ברכות', כי זו ההדרכה הכי טובה לחתנים. כששמעתי את הסיפור הזה הבנתי דבר שתמיד התקשיתי בו: הכהן גדול ביום הכיפורים נמצא לפני ולפנים הוא כמו מלאך, היום הכי קדוש בשנה במקום הכי קדוש בעולם, מה זה כל כך משנה אם יש לו אשה בבית או לא? למה זה לעיכובא?
והתשובה לזה היא: מי שאין מי שיכין לו כוס קפה בבוקר זה לא מעכב את סדר העבודה. אבל מי שאין לו למי להכין כוס קפה בבוקר זה כן מעכב, וגורם שלא יוכל להיכנס לקודש הקדשים.
"לא טוב היות האדם לבדו" הרמח"ל מסביר שטוב הכוונה להיטיב. גם אחד שעושה הרבה גמילות חסדים מחוץ לבית זה לא אותה דרגה של הטבה כמו אחד שעושה חסד בתוך הבית. להיטיב למישהו שאתה מחובר אליו זה דרגה אחרת, ומי שנמצא לבדו אין לו את ההטבה הזו. לכהן הגדול, ביום כיפור, מוכרח שתהיה הדרגה הזו של להיטיב.
(רבי אליהו דיסקין שליט"א – נאה דורש ויקרא)