שנים מחכמי התלמוד נקראו בשם זהה – הראשון תנא והשני אמורא
רבי יצחק בר אבדימי (א)
תנא / ארץ ישראל מאחרוני התנאים
היה ה״תנא״, כלומר, השונה משניות וברייתות בישיבת רבי. הוא שימש את רבי (שבת מ, ב) ומוסר הרבה פעמים בשמו (כגון ברכות ל, ב; יבמות מה, א; ראה גם פסחים נר, א). בירושלמי נקרא ״רבי יצחק רובא״ [או "רבה"] -הגדול (הגהות רד״ל לסדר הדורות).
כאשר שאלו פעם זוג תלמידים את רבי אודות הנוסח המדוייק של משנה מסויימת, אמר להם רבי: ״צאו ושאלו לרבי יצחק רובא, שבחנתי ודקדקתי עמו את הנוסח הנכון של כל המשניות״ (ירושלמי מעשר שני כח, א). רבי זירא היה קובל על זקני דורו שלא דקדקו ללמוד מרבי יצחק רובא את הסדר הנכון של המשניות (ירושלמי מעשר שני שם).
רבי יצחק בר אבדימי היה רבו של רב אשר שינן לו את המשניות והברייתות. וכפי שמצינו, שכאשר עלה רבי אלעזר (בן פדת) מבבל לארץ ישראל שאל את זעירי אם קיים עדיין התנא ששנה לרב את הברייתות, והראהו את רבי יצחק בר אבדימי (בבא בתרא פז, א; חולין קי, א; ראה תוספות שם).
בגמרא מובא מאמרו של רבי יצחק בר אבדימי: במוצאי יום טוב האחרון של חג [הסוכות, שבו נחתם גזר הדין על גשמי השנה] הכל צופים לעשן המערכה [של המזבח החיצון בבית המקדש]: נטה כלפי צפון — עניים שמחים ובעלי בתים עצבים. מפני שגשמי שנה מרובים ופירותיהם מרקיבים [ומתוך שאין יכולים לשמרם מוכרים אותם בזול]. נטה כלפי דרום — עניים עצבים ובעלי בתים שמחים, מפני שגשמי שנה מועטים ופירותיהם משתמרים [ומוכרים אותם ביוקר]. נטה כלפי מזרח – הכל שמחים [שיורדים גשמים במדה, ואין רעב בעולם]. כלפי מערב – הכל עצבים [שהרוח מייבשת את הזרעים ובצורת באה] (יומא בא, ב; בבא בתרא קמז, א).
רב יצחק בר אבדימי (ב)
אמורא / בבל דור שני־שלישי לאמוראים
רב יצחק בר אברימי היה חבירו של רב חסדא, ונחלק עמו הרבה פעמים. [יתכן שהיה תלמידו של רב (ראה רש״י כתובות נו, א; רשב״ם בבא בתרא פז, א; אולם עיין תוספות שם) הוא היה בקי גדול במקרא, וכמעט כל מאמריו בתלמוד עוסקים בהסבר הפסוקים ובדרשת מקור הדינים מן הפסוק, וגם מחלוקותיו עם רב חסדא הם כמעט תמיד בעניני הפסוקים. ולכן אמר עליו רבא (זבחים מג, ב): ״כל פסוק שלא פירשו רב יצחק בר אבדימי, אינו מפורש״.
אביי ורבא קיבלו ממנו (ראה זבחים כה, א; חגיגה יא, ב); ומאמר אחד שמביא רבא בשמו נזכר בגמרא הרבה פעמים.
בגמרא מובאת דרשתו היקרה של רב יצחק בר אבדימי על הפסוק (משלי טז׳ בו) "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ" — הוא עמל במקום זה (כאן בעולם הזה), ותורתו עֲמֵלָה לו במקום אחר [שמבקשת מאת קוֹנָהּ למסור לו טעמי תורה וסדריה (רש״י)] (סנהדרין צט, ב).
(מבוא לתלמוד הוצאת ארטסקרול)