אני הולך לישון בסוכה, ופתאום, באמצע הלילה, אני מתעורר. הסוכה בחוץ, ושומעים תינוק אחד צורח מימין ושני משמאל, ואשה אחת קוראת לבעלה: "שמעון, עכשיו תורך לגשת לתינוק"

עמוד היומי עם גישמאק: היה קורא בראש הגג

הגמרא בעבודה זרה (ב ע"א) אומרת דבר שקשה להבינו: "דרש רבי חנינא בר פפא ואיתימא רב שמלאי: לעתיד לבוא מביא הקב"ה ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה, יבוא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר כל הגויים נקבצו יחדיו".

איך אפשר להבין גמרא כזו? איך ייתכן שהגויים מעיזים לבוא ולדרוש שכר על עסק התורה?!

שואל אותם הקב"ה: האם עסקתם בתורה? מה עשיתם בשביל התורה? אומרים לפניו: "ריבונו של עולם, הרבה שווקים תקנו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה!"

חוצפה שכזו… כאילו כל מה שבנו הגויים, כל כביש מהיר בעולם, כל גשר, כל שוק וכל בורסה נועדו כדי שיהיה כסף בעולם בשביל ישראל שיתעסקו בתורה! איך זה יתכן?

הרב מבריסק זצ"ל (בתחילת ספרו על התורה) מפרש את דבריהם על פי דברי הרמב"ם (בהקדמתו לסדר זרעים), שתכלית כוונתו יתברך בבריאת האדם היתה, כדי שהאדם יהיה "חכם וטוב", דהיינו שיגיע עד כמה שבכוחו לידיעת ה' יתברך על ידי למוד כל התורה כולה. שיהיה טוב מאין כמוהו בכל מידה טובה, ביראת שמים, בדבקות ואהבה. כמה אנשים כאלו יש בעולם? הרמב"ם אומר, שאולי אחד בכמה דורות זוכה לכך. אם כן, בשביל מה ברא הקב"ה את שאר בני האדם שאינם חכמים ואינם טובים כל כך? הרי הקב"ה ברא בעולם מיליארדי אנשים. במדינת סין לבדה יש יותר ממיליארד. בהודו יש יותר ממיליארד. בשביל מה נבראו כל כך הרבה? הרי אין שם "חכם וטוב".

המדינות הללו מלאות ברשעים אכזריים. מתרץ הרמב"ם, שלולא כל האנשים בעולם שעובדים יומם ולילה בבניית בניינים, בחקלאות, באריגת בגדים וכיוצא בכך, כשהיה מגיע הצדיק לעולם היה צריך בעצמו לטעת עצי פרי ולזרוע חיטים ושעורים, ולקצור, ולעסוק בכל י"א מלאכות הפת בעצמו. לארוג בגדים לעצמו, לבנות את הבית שלו להיות אינסטלטור וחשמלאי וכו'. במצב כזה, לא היה לו פנאי אפילו רגע אחד ללמוד כל ימי חייו! לכן נמצאים בעולם מיליארדי בני אדם. כל אחד מהם חושב רק על עצמו, ורוצה להרוויח, ועובד קשה ומוסיף שעות נוספות… ואינם יודעים שכל הסיבה להיותם בעולם היא רק עבור אותו צדיק, שכאשר יבוא יהיה לו אוכל, קורת גג, בגדים וכל צרכיו.

הרמב"ם מוסיף וכותב, שכל העולם משתגעים לגמרי, כי אינם יודעים לשם מה הם חיים כאן. הם עובדים ועובדים, וכל מעשיהם רק כדי שיהיה מוכן לצדיקים כאן בעולם כל צרכם.

על פי זה אומר הרב מבריסק, שאנשי אדום מבססים את דבריהם על הרמב"ם הזה. הם ילמדו בישיבות ויביאו את הרמב"ם הזה – בנינו הרבה שוקים ומרחצאות בשביל הבריאות, הרבינו כסף וזהב , והתכלית האמיתית של כל מעשינו היא שישראל יעסקו בתורה…

מה יענה להם הקב"ה? "אמר להם הקב"ה: שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם…" שקרנים שכמותכם! שתקו! לא כוונתם אפילו חצי אחוז לטובת ישראל שיעסקו בתורה!

אחרי אדום נכנסת מלכות פרס, הם מוסיפים לטעון עוד כמה טענות הבל, עד שלבסוף הם אומרים: תן לנו עכשיו את התורה ונקיימנה!

אף על פי שהפריכו את טענות הגויים, וטענו כנגדם, הם אינם הולכים.

אומר להם הקב"ה: אני רואה שאינכם עוזבים כאן. מה אפשר לעשות איתכם? טוב, אתפשר איתכם, ואעשה דבר יוצא מן הכלל – אתן לכם כעת מצוה קלה, מצות סוכה.

למה נחשבת מצות סוכה למצוה קלה? – משום שאין בה חסרון כיס. תקיימו אותה, ותקבלו שכר הרבה.

מדוע אין בסוכה חסרון כיס? – כי יכול אדם לעבור ברחוב ולמצוא את כל מה שצריך כדי לבנות סוכה, ללא הוצאות כספיות.

מפני מה נותן הקב"ה לגויים מצוה שלא תעלה להם פרוטה? – משום שהגוי מטבעו, אינו מסוגל לתת פרוטה מכיסו לדבר שבקדושה. הוא נותן הרבה כסף לטומאה – לספורט, לתאוות ולעבודה זרה. בארצות הברית אפשר לשלם עבור מקום לצפייה במשחק גמר – חמשת אלפים דולר, ויש מקומות שקונים בעשרים וחמישה אלף דולר. הכל כדי לראות איזה כושי אכזר לוקח מקל, ונותן מכה לכדור, והכדור החף מפשע עף, ומיד קמים חמישים אלף איש ונובחים ככלבים "יעלה ויבוא הכדור"… על תענוג כזה מוכנים הם לשלם אלפים ורבבות, אבל לדבר שבקדושה גוי אינו מוכן לתת. כיון שהקב"ה מכיר אותם, הוא נותן להם מצוה שאינה כרוכה בהוצאה כספית כלשהי.

ואני עומד ושואל: רבונו של עולם, למה? תן להם מצות לולב ואתרוג. תן להם להוציא שש מאות או אלף שקלים על זה. תן להם לקנות עוד לולב אחד, כי יש ספק אם הראשון לגמרי סגור או 'הימנק'… תן להם לקנות עוד אתרוג מרוקאי שנטעו אותו כאן בארץ, ועוד אחד מקזבלנקה, וגם תימני תימני, ותימני ישראלי … למה נתת להן רק מצות סוכה?

והקב"ה עונה: האם אתה חושב שגוי ישלם משהו על מצוה?

לפני שנים רבות, כשהייתי עוד בחור, עמדתי בשוק מאה שערים, שהיה אז השוק היחיד בירושלים שמוכרים בו ארבעה מינים. לתוך בליל הצעקות של 'לבלוב! לבלוב!' ממוכרי הערבות, הגיעה קבוצת תיירים, גויים עשירים מארצות הברית, עם נשותיהם. המדריך הביא אותם כדי לראות את ה"משוגעים היהודים" הבלתי מתורבתים, האנאלפבייתים, שקונים ד' מינים…

ממש לידי עמד אמריקאי, שלא ידע שגם אני אמריקאי ומבין אנגלית. הייתי עסוק בבדיקת הערבות, והוצאתי מכיסי כסף כדי לשלם עבורן. הגוי עקב אחרי, וכשראה כמה אני משלם, הוא פנה למדריך ואמר: "האדם הזה ירד מדעתו! הוא משלם כל כך הרבה כסף בשביל כמה עלים! אחר כך הוא הולך לקנות לימון, כמה הוא ישלם בשבילו? בא נלך מכאן. אני מפחד שאם נעמוד כאן עוד כמה רגעים, אנחנו גם כן עלולים להשתגע"…

אלו הם הגויים, ולכן הקב"ה לא מתחיל איתם במצות ארבעה מינים, אלא במצוה קלה, ומבטיח עליה שכר גדול.

הגויים מקבלים עליהם את המצוה, והגמרא ממשיכה: "מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו". הוא נוטל מהרחוב את כל החתיכות שהוא מוצא, עולה על ראש הגג ובונה סוכה.

מדוע דוקא על ראש הגג? הגויים רוצים להראות שהם גאים לקיים מצוות. כשהיהודים היו בגלות בין הגויים הם התביישו במצוות, ולא רצו שידעו שהם מקיימים אותן. הם בנו סוכות במקומות סמויים מן העין, מאחורי הבית, מסתתרות בגינה או במרפסת אחורית, כדי שאף אחד לא ידע שיש שם סוכה. אבל אנחנו הגויים גאים לקיים את מצות ה', ועושים סוכה בראש הגג!

יושבים להם הגויים כמה רגעים בסוכה. הבעל ואשתו, מצד אחד הבן, מצד שני הבת. כולם לועגים וצוחקים על היהודים, שמסרו את נפשם אלפי שנים לקיים מצות סוכה. מכל מקום, הגויים רואים בכך רק חולשה. הם יושבים ומתלוצצים על כך שהיהודים מסרו את נפשם עבור קיום מצות סוכה במשך דורי דורות, ואילו הם יושבים שעה קלה בתוך סוכה שנבנתה מסמרטוטים ושברי כלים, ועתידים לקבל שכר גדול.

מה עושה הקב"ה? לוחץ על איזשהו כפתור שם למעלה, ומגביר את החום. נהיה עשרים וכמה מעלות, שלושים מעלות, שלושים וחמש מעלות, ארבעים מעלות, ארבעים פלוס… נהיה חם!

הבעל מסתכל על אשתו הגויה ואומר לה: "למה לא התקנת כאן מזגן?" והיא עונה: "בעלי היקר, לא עדכנת אותי שבעונה הזאת יהיו כאן יותר מארבעים מעלות!"

הוא קם וצועק: "אני לא מוכן לסבול אפילו רגע חם בחיים שלי בלי מזגן! לא!!" והוא בועט בסוכתו ויוצא…

ומיד גמרנו איתם. ה' בשמים ישחק עליהם: התפטרתי מן הגויים. הם לא רוצים את שכר המצוות ולא שום דבר אחר. הם לא יכולים לסבול הוצאת כסף, אז לא דרשתי זאת מהם. בקשתי רק שיסבלו לשעה קלה את צער הגוף, וגם את זה הם לא רוצים לתת… אלו הם גויים!

מקשה הגמרא: מה רוצים מן הגויים המסכנים הללו? הרי גם אצלנו, בני ישראל, ישנה הלכה שהמצטער פטור מן הסוכה. מהו "מצטער"? כשגשמים יורדים לתוך הסוכה, או כשהחום נעשה בלתי נסבל. אם כן מדוע שוחק הקב"ה על הגויים?

עונה הגמרא: נכון גם היהודים יוצאים מן הסוכה כשהם מצטערים, אבל אנחנו לא בועטים בסוכה כשאנחנו יוצאים. אנחנו אומרים: ריבונו של עולם, אנחנו יודעים שיצאנו מביתנו מדירת קבע אל דירה ארעית שאין לה את הנוחיות והביטחון של הבית, אין לה גג שמגן מגשם ומחום גדול, והיא דבר זמני שהוא כלל לא נח כמו בית. ידענו את זה מראש ואנחנו מוכנים לסבול, ואפילו רוצים לסבול, עבור המצוה הזאת.

אתאר לכם לילה אחד בסוכות…

אני הולך לישון בסוכה, ופתאום, באמצע הלילה, אני מתעורר. הסוכה בחוץ, ושומעים תינוק אחד צורח מימין ושני משמאל, ואשה אחת קוראת לבעלה: "שמעון, עכשיו תורך לגשת לתינוק", והבעל עונה לו בצעקה: "אבל אני בסוכה". והיא, מלומדת שגמרה סמינר, אומרת לו: "תשבו כעין תדורו. כל מה שנוהג בבית נוהג בסוכה. אז תקום!"… ואני מתפלל בשקט: עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עליהם, וירשו לי ללכת לישון… עד שלבסוף הם מתפשרים, ואני נרדם שוב, ברוך ה'.

לשכנים ממש לידי יש תאומים. שני "חזנים". לפתע שניהם מתעוררים ביחד. כעת אין ויכוח בין הבעל לאשתו מי יקום, רק הבעל אומר: "את תקחי את התינוקת ואני את התינוק". והיא אומרת: "לא, התינוקת יותר מלוכלכת. אתה תיקח אותה". אז יש לנו כבר ארבעה חזנים – שני תינוקות ושני ההורים, ואני אומר פעמיים עושה שלום במרומיו…

פעם קם אחד השכנים, בעל צדיק נשגב ופרוש, ורצה לשמוע דברי חיזוק באמצע הלילה. יש לו קלטת מאיזה צדיק, והוא מפעיל אותה. אני מתעורר ושמוע צעקות: "ש-ו-ב-ו ש-ו-ב-ו ב-נ-י-ם ש-ו-ב-ב-י-ם" בקולי קולות. לא ידעתי מה לעשות, אז צעקתי מהסוכה שלי: "כבר שבתי ביום הכיפורים!"… עד שאשתו באה לסוכה וצעקה עליו: "השתגעת לגמרי? תפסיק את זה!" – "אבל רציתי חיזוק!" – "אז תכנס לבית לחיזוק!"…

את כל זה אני סובל, וישנם עוד כמה מקרים שאיני יכול לספר את תוכן הצעקות בהם…

לפנות בוקר באות הציפורים. אני דווקא אוהב את השירה שלהן, אבל לפעמים הן עושות עוד משהו חוץ מלשיר… אני שומע איך שהן מטפסות על הסכך שלי, ואני כזה פחדן ומתכסה בעוד כמה שמיכות ליתר בטחון… לפעמים אני דופק כדי להפחיד אותן, אבל יש ציפורים פחדניות שבורחות, וכאלו שלא מפחדות… אחרי שעה נוספת קמים אנשי הותיקין… אחד מהם הולך לו ברחוב כשעליו המון לולבים ואתרוגים כמנהג המחמירים. לפתע הוא נזכר שהוא שכח בבית לולב מיוחד. סגור כל כך, שכנראה הוא קיבל במתנה ממצורע מוסגר…

הוא צועק לבנו: "ד- ו -ד!!" הילד מתעורר מהשינה: "כן אבא?" "שכחתי לולב אחד בבית!"

"אבא, יש עוד הרבה לולבים כאן בבית…"

"לא, לא, ההוא בפינה עם השפיץ הסגור המיוחד עם הזיגזג!"

"אבא, יש כאן הרבה סגורים מיוחדים עם זיגזג…".

האבא מתרגז: "טיפש אחד בעולם!", ואני מתפלל "ריבונו של עולם, אנא עשה שהילד יהיה חכם ולא טיפש וימצא כבר את הלולב, אני רוצה כבר לישון שעה!".

עד שהם מתפשרים, ואני שוב נרדם לשינה ערבה – ולפתע השונא הגדול שיש לי בעולם בכל מקום שאני נוסע, השעון המעורר, מצלצל… איזה אויב בנפש, הוא לא מפרגן לי לישון, ואני חייב לקום.

זו סוכה, דירה ארעית שסובלים בה, ולמרות זאת מוכנים לסבול.

למה מוכנים לסבול? כי בעשרת ימי תשובה חזרנו אל ה', שברנו את כל המחיצות שהיו ביננו לבינו. יום שלם לא אכלנו ולא שתינו, אלא דפקנו על ליבנו: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". כל היום השפלנו את עצמינו, ובסוף צעקנו "ה' הוא האלוקים", "שמע ישראל", וזכינו לכפרת עוונות.

אנחנו יוצאים מיום הכיפורים מטוהרים כל כך, עד שאנו מוכנים אפילו לצאת ולגור בדירה ארעית! איני יודע אם כל השנה היינו מסכימים למצוה כזו, אבל לאחר יום הכיפורים אנחנו כל כך צדיקים, עד שכל מה שמצווים עלינו אנחנו עושים.