ברכה על נתינת צדקה
הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' יח, מיוחסות סי' קפט) נשאל, מה הטעם שאין מברכים על מצות צדקה. והשיב, שמכיון שאין המצוה כולה תלויה ביד העושה, ואם העני לא יתרצה לקבל לא יוכל לקיים את המצוה, לכך אין מברכים, וכמו כן מטעם זה אין מברכים על מצות הלואה. ובאורים ותומים (סי' צז תומים סק"א) הבין בדבריו, שכל דבר שהוא תלוי בדעת אחרים אינו יכול לברך קודם המצוה מחשש שמא יתחרט חבירו ולא ירצה לקבלם, ועל פי זה כתב שהרא"ש (כתובות פ"א סי' יב) חולק על דברי הרשב"א, שלא כתב לגבי קידושין שמטעם זה לא תיקנו לברך 'על מצות קידושין', אלא כתב טעם אחר [ונראה מדברי הרא"ש, שמהטעם שיתכן שהאשה תתחרט ניתן עכ"פ לברך אחר המצוה, וכמו שכתב הראב"ד].
ועל כן כתב באורים ותומים טעם אחר למה אין מברכים על מצות צדקה, לפי שהיא קללה ופורענות, שבברכה נאמר (דברים כח יב) 'ואתה לא תלוה' ו'אפס כי לא יהיה בך אביון' (שם טו ד), ומי שהעני ונצרך לקבלת צדקה עוונותיו גרמו לו ומין קללה הוא, ואין לברך עליו.
ובשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' ב) כתב שכוונת התומים למבואר במשנתנו, שנחלקו רבי יהודה וחכמים בברכת החומץ והגובאי [שהוא מין חגבים טהורים], לחכמים מברכים עליהם 'שהכל נהיה בדברו', ולרבי יהודה אין מברכים עליהם כיון שהם מין קללה, שהחומץ נעשה מיין שהתקלקל, והחגבים מפסידים את התבואה. וכוונת התומים, שכשם שאין מברכים על החומץ ועל הגובאי לדעת רבי יהודה כיון שמין קללה הם, כך אין מברכים על מצות צדקה. ואף לדעת חכמים שחולקים על רבי יהודה, היינו דווקא בדבר שעיקר הבריאה שלו היא טובה אלא שנעשה בו איזה קלקול, מה שאין כן בצדקה שאין היא שייכת אלא על ידי קללת עניות. ועיין במגדים חדשים (ד"ה וראיתי לגרש"ק) במה שהעיר בדבריו.
ובנמוקי או"ח (סי' רכח סק"ב) הביא מספר דברי יוסף (שווארץ, ח"ג פרי תבואה, ג.), שכתב שעל ים המלח אין מברכים את הברכה שמברכים על ראיית שאר ימים, משום שאין מברכין על הקללה, והים הזה אינו אלא לעונש מה שנעשה בגזירת הפיכת סדום. ובספר כוכבי יצחק (ח"א עמ' קכה) תמה עליו שזו רק דעת רבי יהודה, אבל להלכה נפסק כדעת חכמים שמברכים על החומץ ועל הגובאי 'שהכל נהיה בדברו', עיי"ש.
ובחידושי הרי"ם (חו"מ סי' צז סק"א) כתב לבאר, שאין טעם הרשב"א שאין מברכים על מצות צדקה משום שיש ספק אם תקויים המצוה, שלזה אין לחוש ואפילו שהדבר תלוי ביד אחרים, אלא שבצדקה אם לא ירצה המקבל ליקח לא תהיה כאן מצוה כלל, ולכך כיון שיש אפשרות שהמצוה תתבטל הרי המצוה כאילו מבוטלת מתחילתה, וכמבואר בכתובות (מ.), וכפירוש הרשב"א בתשובה (שם) שאם אפשר לעקור דבר, נחשב כבר מעכשיו שנעקר, וממילא לא ניתן לברך על מצוה שניתן לעוקרה כצדקה וכדומה. ואינו דומה לקידושין, שבקידושין אפילו אם האשה לא תרצה להתקדש, עדיין המצוה המוטלת על האדם לא תתבטל, וישאר עליו חיוב לישא אשה, לכך יש מקום לברך ואין לחוש לברכה לבטלה שמא המצוה לא תתקיים במעשה זה. ואם כן גם לדעת הרא"ש יש לומר שמטעם זה אין מברכים על מצות נתינת צדקה, ורק בקידושין לא שייך טעם זה, ואין צריך לתירוצו של התומים.
(מתיבתא – פניני הלכה)