בפתח ספר 'שיר ידידות' אנו מוצאים את השורות הזועקות דלהלן:
"קול קורא
הנה מאחר ש'עת צרה היא ליעקב כעת וממנה ניוושע', לזאת לא אדע האם אזכה עוד לראות בהדפסת הקונטרסים שמונחים כאן בהטמנה זו, דהיינו: קונטרס 'שיר ידידות' על התורה. וחידושי דברי שיר על ליקוטי ש"ס ו'נזר שיר' על שושנים שונים. אשר חנן אלוקים בהם ברוב רחמיו וחסדיו. לכן אבקש את כל מי שיגיע קונטרסים הללו לידו שיראה שיבואו לידי הדפסה בעזהי"ת. ואבטיח לו בעזר אלוקי יעקב שייטב לו בזה ובבא, בברכה והצלחה וכל טוב סלה לו ולזרעו אחריו!"
היה זה הגאון רבי שמואל יעקב ראטה זצוק"ל הי"ד מגאוני הונגריה הנכבדים, רבה של העיר "קליינווארדיין" ונכדו של בעל 'בית היוצר' מחוסט. שכתב קול קורא זה בהיותו שרוי בעמק הבכא, תחת רדיפות הנאצים ימ"ש, שאף לקראת סוף המלחמה לא הספיק להם מה שעוללו ליהודי גרמניה, פולין ואוקראינה, אלא אף רצו להחיל 'גזירה שוה' על יהודי הונגריה, וממש בשנה האחרונה למלחמה ולשואה הארורה, נרצחו רבים מיהודי הונגריה הי"ד.
אף גאון פלאי זה נספה על ידם בחודש סיון תש"ד. יקום ד' זרעו ודם זרעו. לפני פטירתו דאג להטמין את כתביו ובהם חידושיו על הש"ס ועל התורה, כאשר הוא מצרף להם 'קול קורא' זה. כתבי ידות אלו נתגלו ע"י חתניו, שידעו בדבר קיומם והתחקו על עקבותם והמה הוציאום לאור עולם, לעשות נייחיה לנפשיה ולתורתו.
כמה אירוני הוא הדבר שבראש ספרו, שכבר הכינו לדפוס לפני המלחמה, מוצג הקטע אותו נהגו להכניס בימים ההם בראש כל ספר עפ"י הוראת הצינזור, שעכו"ם או גוי המוזכרים בספר למשל, לשנינה ולביזה. אין הכוונה לגוים שבימינו, באשר הם מתורבתים הם. ואדרבה, נותנים הם לנו מחסה לשהות באדמתם. 'ובפרט', כותב הגאון רבי שמואל יעקב. 'במדינת הגר (היא הונגריה) שפרשה חסותה עלינו ואנו פרים ורבים בה באין מפריע, ועוסקים בתורת ד' ללא שיעבוד מלכויות!'
מגיה הספר מציין בכוכבית אירונית, שאכן כך, כמה הולכו יהודי הונגריה שולל ע"י המלכות, כביכול דואגים המה לשלום יהודיה, בה בשעה שההיפך הוא הנכון, שבהינתן להם הזדמנות להציק לבני עם הנצח, שיתפו הללו פעולה ומסרו את יהודי הונגריה מטף ועד נשים נער וזקן לידי הצוררים ימ"ש בלא טיפת רחמים.
כאשר בכך אנו נוכחים בצורה בלתי מוכחשת ש'חסד לאומים חטאת'. וצדקת הגוים – הבל היא. כאשר התקוה היחידה היא ש'גם עליהם יעבור כוס התרעלה' ויענשו בדיני שמים על אשר עוללו ליהודי העולם, הם, עוזריהם ומשתפי הפעולה, בהכחידם שליש מעמינו הנבחר. ויתקיים בהם 'ישקיף ד' ממרום וינקום דם עבדיו השפוך!'
תשובתו הפלאית של הצדיק
בסוף ספרו הלזה מספר המחבר מעשה פלא אשר התרחש עמו בשנת תר"ס. מעשה אשר מבטא נאמנה את השגחתו הפרטית של קודשא בריך הוא על כל אחד מישראל מחד, ואת גודל ענין הפרשת חלה והזהירות בה מאידך.
בשנת תר"ס עקר המחבר את דירתו, ועבר להתגורר בישוב 'בעזדעד'. בשפתו הציורית מספר הגאון את הנסיעה עדייה, ועל כך שהנוכחים בעגלתו שוחחו בסיפורי צדיקם וחיקור נתיבותיהם. כאשר בין לבין סיפר אחד מהנוכחים את המעשה המופלא הבא:
"בעיירה מרוחקת ברוסיה התגורר ר' שבתי, איש ירא אלוקים, אוהב שמו ומעוסקי תורתו תדיר. הוא ורעייתו ניהלו בית נאמן לד' ולתורתו, תוך שהם מגדלים את ילדיהם בשמחה ובאמונה.
באחד הימים נתקף בנם הקטן במחלה קשה, שכבר הפילה חללים רבים בעיירות בימים ההם. 'ויהי הילד הולך וחסר'. הילד נחלש מיום ליום, עד שהיה נראה שמלאך המוות כבר עומד בפתח וסכינו מטפטף דם, כאשר הוא קרב ובא לקראתו ליטול נשמתו. האב ראה את המצב הנורא. ובמהרה נטל את ילדו, שמו בעגלה ודהר חיש אל רבו, מצדיקי הדור, (הגאון מציין: 'נפל מזכרוני אצל איזה צדיק היה זה'). בבואו לרבו, התפרץ לחדרו ללא גינונים, כאשר הוא צועק ובוכה במר ליבו על כך שבנו נתקף במחלה קשה, וכי שעותיו ספורות. הצדיק הקשיב לתחינתו , אחר ביקש שיראוהו את הילד למרות היותו חלוש כל כך.
האב הביא את הילד חיש, והצדיק התבונן בו לכמה רגעים, אחר פנה אל האב, ופסק את פסוקו המפתיע: "המחלה באה על ילדכם בשל כך שאינכם מקפידים להפריש חלה כראוי! קבלו על עצמכם להקפיד להחמיר במצות הפרשת חלה שתהיה בזמנה וכהלכתה, וילדכם יתרפא ויהפוך להיות בריא ושלם כאחד האדם!"
האב בהה בצדיק בהלם.
הפרשת חלה?!
מה הקשר בין חולי הבן לבין הפרשת חלה?
וכי רעייתו הצדקנית המקפידה על קלה כבחמורה אינה מקפדת על מצוה חמורה זו?
וכי אינה מפרישה חלה?
לא יעלה על הדעת כלל!
מה עוד, שאם בעוון הפרשת חלה נתפסנו, שאכלנו מן העיסה בלא להפריש חלה הימנה ,למה ניגף רק הילד, וכי אנו לא אכלנו מן העיסה? והיה עלינו גם כן להיענש בשל כך…
אלו היו הרהורי האב לנוכח תשובתו הבלתי צפויה של הצדיק.
* * *
אך כיון שכך אמר הצדיק, נסע חיש מהר הביתה, והחל לברר אצל רעייתו האם מפרשת היא אכן את החלה. רעייתו הזכירה לו שזה כבר עידן עידנים שהיא אינה אופה בעצמה, אלא הנחתום מביא להם את הלחם, ועל כן אינה יודעת מאומה בקשר לכך. "אם כי הרי מכירים אנו את הנחתום מימים ימימה, והאיש ירא אלוקים הוא, ובוודאי מקיים הוא מצוה גדולה כזו, ואינו מכשיל את הרבים". הוסיפה.
האב סבר גם כן כמו רעייתו, אך כיון שעל נקודה זו הצביע הצדיק ,לא נעצר בכך, ופנה לחקור אחר הנחתום בשאלה האם מפריש הוא חלה מן העיסה.
להפתעתו ולחרדתו השיבו הנחתום תשובה חד משמעית
"לא!
אינני מפריש חלה מן העיסה!" האב לא ידע את נפשו, שנחתום זה, שירא שמים מרבים הוא לא יפריש חלה? מאן דכר שמיה! בפנים זועפות החל לגעור בו במילים קשות, בגוללו את כל אשר קרהו, וכשהוא מסיים: "עתה הבאת עלינו חטאה גדולה זו מה לך שאינך מפריש חלה?!"
הנחתום לא ידע את נפשו לנוכח המתקפה הבלתי צפויה, כאשר כעבור כמה רגעים קלט בנפשו שנראה דבריו לא הובנו כראוי, ולכן הסביר מיד: "אכן איני מפריש חלה, אך אין כוונתי שאינני מפריש חלה משום שאני מזלזל במצוה זו, רק ההיפך הוא הנכון! משום שאני מחשיב כל כך מצוה זו ידעתי ודאי שרעייתך תרצה להפריש חלה בעצמה, על כן הדבקתי כל פעם לחלה חתיכת בצק מלמעלה כדי שאשתך תסירנה בנקל, תגנזנה במהרה וכך תקיים בעצמה את המצוה החשובה הלזו!"
האב התנצל במהרה, אך בבואו הביתה תפסו שניהם את גודל השבר. כאשר התברר שהאישה שלא ידעה מעובדה זו, חשבה שחתיכת הבצק הינה לקישוט בלבד, על כן לא הפרשתו לשם חלה. ועוד יותר – בשל כך שהיתה זו חתיכה קטנת ממדים אשר מתאימה ליניק ורך, היתה היא מסירה את החתיכה תדיר ומעניקתו לילד הצעיר שיאכל לשובע נפשו…
עתה הבינו שניהם את תשובתו של הצדיק!
מעשה פלא!
השגחה פרטית
"שמעתי מעשה זה בין השיחים". מספר המחבר. "והמשכתי לענייני".
"בהגיעי לישוב החדש 'בעזדעד', קיבלו בני הישוב את פני בכבוד וביקר. וכיאה לבני אברהם שמכבדים אורחים ביותר, הרי שלשבת הראשונה דאג בעל הבית חשוב אחד לכל צורכי השבת בהרחבה ובנחת ושלח לנו זאת לבתינו אחר כבוד.
מה רבה היתה תדהמתי. כשראיתי את החלות, והנה, אין החלות חלות רגילות למראה, כי אם באמצעם נראה כעין חתיכת בצק מודבקת. כעין גבשושית…
מיד בראותי זאת, צלצל במוחי המעשה אשר שמעתי בדרכי הנה, ואמרתי מיד לרעייתי שתברר אצל בעלת הבית האם הפרישה חלה מעיסתה. רעייתי התחמקה ממני כאשר היא מסברת לי שאין זה יאות, באשר יהיה זה בחינת 'האחד בא לגור וישפוט שפוט', שמיד עם הגיענו למקום חדש אנו מציפים את המקום בחומרות וקשיים. והאיך יראו פנינו…
אכן אני התעקשתי על כך, וכשהגיעה בעלת הבית סמוך לכניסת השבת לבדוק שהכל מסודר על מקומו בשלום שאלתיה בכבוד ובנעימות מה פשר החתיכה המודבקת על החלה.
חששי התברר כמוצדק….
כאשר היא מסבירה לי שהשאירה חתיכה זו על החלה כדי שנוכל לערוך הפרשת חלה בעצמינו….
"הודיתי להקב"ה". מסיים המחבר. "שבהשגחה פרטית מיוחדת דאג שאשמע סיפור פלאי זה בדרך אל מחוז חפצינו, וכך ניצלנו מאיסור אכילת לחם בלא הפרשת חלה!"