באחד מימי פרשת משפטים של שנת תשס"ז התעורר מרן רבינו משנתו בשעות הצהריים ואמר לרבנית: הנה זה חלמתי חלום מפליא ובו אני מכין לבני הבית כוס שתיה. אלא שאיני מצליח לסגור את הברז לאחר פתיחתו וכל הבית התמלא במים. לאחר שבסופו של דבר הצליח לסגור את הברז, עדיין לא ידע כמה מניחים בתוך הכוס אחרי שמילאו בו את המים, וכשרצה לשאול זאת את הרבנית על כך, התעורר משנתו.
נענתה הרבנית ואמרה לו: חלום זה הוא סיפור אמיתי שהתרחש! ומעשה שהיה כך היה: היו אלו ימים שבהם הרבנית לא חשה בטוב ובהוראת הרופאים היה עליה לשכב במיטתה. צייתה הרבנית לדברי הרופאים, אך מהיות ורצתה שרבינו יקבל את ארוחת הצהרים כהרגלו מדי יום, ביקשה כי יקריבו אל מיטתה את מצרכי המזון ואת הפתילייה שעליה בושלו המאכלים, ובדרך לא דרך הכינה את ארוחת הצהריים.
באחד מהשעות בהן חומה עלה והרבנית הבינה כי היא זקוקה לכוס תה, החליטה הרבנית לחרוג ממנהגה ולבקש מרבינו להכין לה כוס תה. בימים כתיקונם לא הכין רבינו לעצמו כלום, שכן את הכל הכינה עבורו רעייתו, כך שטיבו של סדר הכנת כוס תה לא היה נהיר לו כל הצורך, אולם משנתבקש על הכנת כוס תה מיהר לעשות זאת בשמחה.
על הפתילייה עמד מיחם המים שהיה ריק כמעט לחלוטין. היה זה במוצאי שבת, ובשבת השתמשו ברוב המים שבמיחם, רבינו ניגש אל המיחם וביקש למלא מים בכוס, אלא שהמים זרמו בזרזיף דק ואיטי מאד. סבר רבינו כי חבל על הזמן של מילוי המים בכוס. הוא נטל איפוא קומקום בעל ידית ותלה אותו על ברז המים של המיחם ופנה לחטוף עוד כמה מילים בתלמודו עד שיתמלא הקומקום.
כיון שפנה רבינו ללימודו נמשך אחריו ולא זכר את הקומקום המתמלא לאיטו על ברז המיחם, עד שלפתע נשמע קול נפץ עז. למרות חולשתה קמה הרבנית לראות את אשר אירע: כאשר הקומקום התמלא – התרוקן המיחם לחלוטין, והקומקום שהכביד על הברז גרם למיחם לאבד את שווי משקלו, עד ששניהם התהפכו ונפלו ברעש גדול.
תוך כדי שהרבנית גרפה את המים שנשפכו על הרצפה היא הבינה היטב כי אין לה מה להשתמש בשירותיו של רבינו כלל ועיקר, כיון שהוא לא נועד אלא ללימוד התורה. בהזדמנות נאותה שאלה הרבנית את רבינו: כיצד יתכן שאדם שיודע לחבר ספרים גאוניים וחשובים שכאלה – אינו מתמצא בדברים כאלה, פשוטים ובסיסיים? והוא נענה לעומתה בפשטות: אילו הייתי יודע את כל זה – לא הייתי יודע לחבר את הספרים.
לימים שמע רבינו את אחד הנכדים מספר על כך שהוא עומד להכין כוס תה. התפלא רבינו ושאלו ברצינות רבה: האם אתה יודע להכין כוס תה?! אני ביקשתי פעם להכין לסבתא כוס תה וכל המים נשפכו לי…
[ואם בחלומות עסקינן, הרי שפעם אחת לא חש רבינו בטוב וכאבו לו רגליו. סיפרה הרבנית שהיא חלמה שנסעה לבית הוריה בכדי להביא משם עלי כרוב להניח לרבינו על רגליו ולהקל בזה על מכאוביו, שכן סגולת עלים אלו שהם מועילים לדלקות ברגל].
אשה כשרה העושה רצון בעלה
יום ראש חודש אדר היה יום הולדתה של הרבנית. באחת השנים הבחין רבינו בעוגה יפה המונחת על השולחן. לשאלתו השיבה הרבנית, כי אחת השכנות העניקה לה את העוגה כמתנת יום הולדת. רבינו שמע ודעתו לא הייתה נוחה מכך: חגיגות יום הולדת אינן מנהג יהודי. הלוא חגיגת יום ההולדת היחידה המוזכרת בתורה היא 'יום הולדת את פרעה', הוא פנה לרבנית: השיבי לשכנה את העוגה!
אין לתאר את תעצומות הנפש שנצרכה הרבנית בכדי לעשות תיכף ומיד את ציווי בעלה. הלוא מעולם לא פגעה באיש, בוודאי שלא עלה על דעתה לומד לשכנה שטרחה ועמלה על העוגה כי מתנתה אינה רצויה, אך הבא לטהר פותחין שערי דעת ותבונה מהשמיים, וכך עשתה הרבנית הצדקנית שעשתה רצון בעלה: לקחה את העוגה, הלכה לשכנה ואמרה לה: בעלי אינו אוהב שחוגגים ימי הולדת, אולם קשה לי לוותר על העוגה שכה שימחה אותי, הלוא פורים עומד לחול בעוד שבועיים, עשי נא לי טובה אמיתית ושמרי על העוגה אצלך במקפיא עד שתשלחי לי אותה במשלוח מנות…
*
תמיד ביטלה הרבנית את דעתה בפני דעת התורה של בעלה ומעולם לא חלקה על דעתו. כל דבר שאמר לה היה בעיניה כקודש קדשים היא מיהרה לעשותו, גם אם היה בכך קושי רב עבורה. בני הבית הבחינו גם, שלמרות שהרבנית הייתה בתו של עמוד התורה מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ופסקי ההלכה שלו כמו גם מנהגיו היו ידועים לה היטב, ועם זאת היא מעולם לא אמרה שאצל אביה נהגו כך או עשו אחרת ממנהגי בעלה. ביטלה את עצמה לבעלה וצייתה לכל הגה שיצא מפיו.
היה רבינו רגיל לומר לאשתו הרבנית כי הלימוד שלו כשהיא נמצאת בבית אינו דומה כלל ללימוד כשהיא אינה נמצאת בבית, ולימודו יותר רגוע ובישוב הדעת כשהיא נמצאת בבית, כיון שכן התגברה הרבנית על געגועיה וכמעט שלא יצאה מביתה, אף לא במקרים חשובים. הדבר היה קשה לה ביותר, ליבה המה מגעגועים להוריה בירושלים, לאחיותיה הקטנות ולבני משפחתה האוהבים; בלילות הייתה מתייסרת על משכבה, ועם זאת היא ידעה היטב את תפקידה האמיתי: לדאוג לתורת בעלה באיכות ובכמות, ואם תורתו טובה יותר כשהיא נמצאת – עליה להיות שם.
***
באחד מימי אדר של שנת תשכ"ז הלכה הרבנית ברחוב כשלפתע ניגשת אליה אשה ונותנת בידה שקית עם חפצים, תוך כדי היא שואלתה: האם היא מזהה של מי הם? הציצה הרבנית בשקית וראתה בין הדברים את הכיפה של בנה הגאון רבי שלמה שליט"א. נבהלה הרבנית ושאלה את האישה מהיכן יש לה את החפצים האלו, והאישה משיבה לפי תומה: היה כאן ילד שנדרס ופינו אותו לבית החולים ואלו הם החפצים שלו. הרבנית מיהרה לבית החולים וגילתה כי בנה יקירה נפצע בתאונת דרכים, ריאותיו נפגעו קשה והוא שרוי בסכנת חיים ממשית.
למרות זאת לא ההינה הרבנית להפריע את סדר יומו ומתכונת לימודו הקבועה של בעלה, והיא ישבה בודדה על יד מיטת בנה וסעדה אותו בימים ובלילות. בתה הגדולה, הרבנית שטיינמן ע"ה, שכבר למדה בסמינר, טפלה בצרכי הבית במסירות, כשרבינו לא מופרע כלום מסדרי לימודו.
והיו פעמים רבות שרבינו אפילו לא ידע כלל על צאצאיו שאינם חשים בטוב. מעשה באחד מידידי הבית, שבגמר שיחתו עם רבינו איחל לו 'רפואה שלימה'. התפלא רבינו: על מה ולמה ברכה זו? והידיד משיבו: על בנכם שחולה וקודח מחום. הידיד כבר ידע מזה, ואילו רבינו לא ידע מכך ולא כלום.
ומכבדה יותר מגופו
וכמים הפנים לפנים היה לב רבינו אל הרבנית המסורה לו, יודע היטב את מעלותיה ומכבדה עד לאחת. בהזדמנויות שונות היה רבינו מבקש את ברכתה, אם לפני אפיית המצות שיעלו יפה ובכשרות. ואם בליל שבועות, שיוכל ללמוד בערנות כל הלילה. ואף היא נענית מולו ומברכתו בהתרגשות גדולה.
כך מקפיד היה רבינו שלא לאכול כי אם דווקא יחד עם הרבנית. אכן תחת אחד השיחים התבטאה הרבנית ואמרה: נס הוא שסבא אינו אוכל עד שאני לא בא לאכול איתו, כי אם לא כן – אף פעם לא הייתי אוכלת… גם בשעה שהיה עורך סיומי מסכתות, היה רבינו קורא לה או שולח לה מיין הסיומים.
*
היה זה לאחר שהרבנית אושפזה בבית הרפואה לאחר חולשה גדולה ואפיסת כוחות. דעת הרופאים הייתה שהרבנית חייבת במנוחה מוחלט, אולם הרבנית ביקשה לשוב לביתה: בעלי לומד טוב יותר כשאני בבית, ובשל כך עלי להיות בבית. רבינו קיבל על עצמו לשמור על מנוחתה. הוא הביא את הכסא ואת הסטנדר לפתח הבית, וכפי שהבין בחכמתו, אף אשה לא העזה לעבור את הסף בשעה שהרב יושב שם ולומד.
אלא שכל זה נמשך יום אחד בלבד. כבר ביום המחרת הגיע הרופא לביקור שגרתי וגילה כי אין כל חדש תחת השמש ומה שהיה הוא שיהיה: הבית מלא בנשים שבקשו את עצת וברכת הרבנית, ואילו רבינו יושב על מקומו, שקוע בלימודו. ניגש הרופא לרבינו ותהה באזניו: מדוע אין שומרים על מנוחת הרבנית כפי שסוכם?
רבינו הביט ברופא ונענה בניחותא: אמנם הבטחתי לשמור על הרבנית וגם קיימתי הבטחתי, אך נוכחתי לדעת שאדרבה, עצם הדבר שנשים אינן יכולות להכנס לביתינו, טורד את מנוחתה ומחמיר את מחלתה. הבנתי כי דווקא למען בריאותה עלי לפתוח את הדלת בפני כולן, ואכן, סגולה זו עזרה להפליא, והנה כוחותיה חוזרים לה והיא הולכת ומבריאה…
(הרב י. אתרוג מוסף יתד נאמן | ערב פסח תשפ"ב)