"ושמעת בקולו" (פרשת נצבים)
במשפחת רובינטרוב רגילים שבראש השנה לובשים הגברים חליפה שחורה כמו בכל שבת וחג, אבל ראובן רובינטרוב, שהתחתן לפני פחות משנה, החליט ללבוש בראש השנה את הקיטל, והוא בטוח שאם ילבש בראש השנה את הבגד הלבן, הוא ירגיש התעוררות גדולה יותר בתפילה. דא עקא, כשאביו שמע על כך הורה לו שלא לעשות זאת.
שאלה: האם מחויב הבן לשמוע בקול אביו, או שמאחר ומדובר בדבר שיוסיף לו התעוררות לתפילה, מותר לו לעשות כהבנתו?
תשובה: אין ספק שמאחר ולא מדובר בחיוב הלכתי ללבוש קיטל, אלא רק במנהג, ועוד כזה שלא נהגו במשפחתו, בוודאי שמוטל על הבן לשמוע בקול אביו.
מעשה היה במסגרת פעילות הקירוב שבה נטלתי חלק, בבחור שזכינו להחזירו בתשובה לפני שנים רבות, ואחרי תקופה הוא התחתן בשעה טובה עם בעלת תשובה יראת שמים וצדקנית.
לפני החתונה יצא עם אביו כדי לקנות בגדים, והם נכנסו לחנות שם לבש הבן חליפה שחורה ארוכה שאותה רצה לקנות לכבוד חתונתו.
האב שראה את בנו לבוש השחורים, ועוד עם חליפה ארוכה, נחרד ונבהל, ואמר לו: "יש גבול כלל תעלול, לזה אני כבר לא מסכים".
ענה הבן בחוכמתו: "אבל אבא, אני בן של מלך! אני צריך ללבוש גלימה ארוכה, כמו נסיך".
האב חשב שבנו מתכוון אליו ומכנה אותו 'מלך', הוא נורא התרגש ונעתר להסכים לכך שבנו ילבש את חליפה הארוכה.
מעשה היה בהרה"ק ה'שר שלום' מבעלזא זיע"א, שכשהיתה אמו זקנה היא היתה צריכה להשרות את המצה במרק כדי לאכול, והשר שלום שנזהר מאוד מ'מצה שרויה' כמנהג החסידים, אכל מהמרק ושינה מהמנהג, כדי שלא לפגוע בכבודה של אמו, באמרו שהימנעות מאכילת מצה שרויה זה רק מנהג של חומרה, ואילו 'כיבוד אם' הוא חיוב גמור מדאורייתא.
ועוד משהו אחד אספר בעניין זה על יהודי אחד בבני ברק שזכה לאריכות ימים מופלגת וחי עד למעלה מגיל 100.
אותו יהודי היה מספר לנכדיו שבצעירותו, כשהיה בחור צעיר התארגנו כמה מחבריו לנסוע לפני ראש השנה לראדין, כדי להתברך מפיו של מרנא החפץ חיים זיע"א, וגם הוא רצה להצטרף אליהם.
עם זאת, אביו התנגד לכך ואמר לו שבחור צריך לשבת וללמוד ולא להרחיק נדוד כדי לקבל ברכות מצדיקים. למרות שהיה לו מאוד קשה לוותר על הברכה המיוחלת, הוא החליט לכבד את אביו ולשמוע בקולו.
החברים נסעו אל מרנא החפץ חיים שבירך אותם באריכות ימים, וכששבו הם אמרו לו "תראה מה הפסדת, אם היית בא אתנו החפץ חיים היה מברך אותך באריכות ימים".
"ברכתו של החפץ חיים התקיימה בהם", אמר היהודי הישיש, "כל החברים האלו חיו עד גיל 85 ואפילו עד גיל 90.
"אבל אני", הוסיף בפיקחות, "אני זכיתי בברכה של התורה בעצמה "והארכת ימים", ולכן אני זכיתי לחיות עד שהגעתי לגיל 100 ויותר…".
(מתוך מאמר נרחב ב'לקראת שבת' )