איך עושים מופתים? – שח הגה"צ רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – שמעתי מפי רבי שלום שבדרון ששמע מאדם גדול זצ"ל את המעשה הבא:
בראדין, בישיבתו של ה'חפץ חיים' זצ"ל למד בחור חולה. אינני זוכר אם נחלה בהיותו בישיבה או שבא לישיבה חולה. הבחור נכנס ל'חפץ חיים' וסיפר לו כי אינו בריא וכי הרופאים לא מוצאים רפואה למחלתו [מחלת הנפילה רח"ל], ובכה לפניו: "מה יהיה אתי, מה יעלה בגורלי?"
ה'חפץ חיים' כמעט ולא הגיב, אבל התעניין: "מה הרופאים אומרים?" והבחור פירט באוזני רבו תחזיות שחורות.
לאחר תקופה לא ארוכה, נכנס ה'חפץ חיים' לחצר הישיבה וחיפש את הבחור, התעניין: "היכן בחור פלוני?" הבחור [החולה] הגיע. ה'חפץ חיים' אמר לו: "סיפרת לי כי אתה חולה, יש לי עצה בשבילך. אם תבטיח לי שלעולם לא תגלה את הסוד איך הבראת – אומר לך את העצה".
– "ודאי, מה פתאום שאספר!"
"ובכן, סע לעיר פלונית, תיכנס לרב העיר, ספר לו שאינך בריא, הוא יברך אותך ובעזה"י תבריא. אבל תזכור את התנאי – לעולם אל תספר איך נהיית בריא!" הבחור נסע לעיר המיועדת, ניגש אל הרב ותינה את מצבו ואכן קיבל את ברכתו. מאז הבריא והפך כאחד האדם.
חלפו כמה שנים, הבחור התחתן והחל להעמיד משפחה, לבנות בית ולראות את עולמו בבריאות ושלוה. אחות של אשתו, סבלה גם היא מאותה מחלה, רח"ל, וכיון שבני המשפחה ידעו שהאברך היה פעם חולה והבריא, באו אליו בשאלות: לאיזה רופא הלכת? איזו רפואה לקחת?
האברך הצעיר ניסה להתחמק פעם אחר פעם: "אינני יכול להגיד, לא היה משהו מיוחד, עבר חלף". אך הם הריחו כי מאחורי דבריו טמון משהו, וכיון שכך – חקרו אותו, שאלו ולא הניחו לו. אשתו הכאיבה לו, ואחריה גיסתו יום יום: "מדוע אינך מרחם עלינו, כיצד אינך פוצה פיך לרחם על בני משפחתך?!" והוא ניסה את מזלו להתנצל: "יש לי סיבה שאינני מספר, וגם אין לי אפשרות לומר מדוע אני לא יכול לספר…" התשובה הזו רק הגבירה את סקרנותם ולחצם.
חלפו ימים נוספים של בקשות שטוחות מבני המשפחה והוא שכח [בהרגשה] שהיה חולה פעם, והחלו מחשבות להתרוצץ במוחו: 'וכי באמת איכפת ל'חפץ חיים' שאספר? וכי אינו מעוניין שעוד מישהו יהיה בריא? האם אסור לי גם לספר בחשאי לקרובים אלי ביותר?! והרי ברוך ה' הבראתי…'. כך ליוו אותו מחשבות ולחצים.
בשלב מסוים החליט לספר, ולחש באוזנם: "זה לא רופא ולא פרופסור, פשוט נסעתי לעיר זו וזו, הרב של העיר – אינני יודע אם הוא עדיין חי – נתן לי ברכה ומאז אני בריא". איך שסיים את הסיפור – נפל על המקום ב'מחלת הנפילה'.
אבוי. זעזוע גדול אחז בכולם. הם היו בהלם והוא היה כאוב על שהזיק לעצמו. שבור מאד. ה'חפץ חיים' עוד היה חי. מיהר ונסע לראדין, נכנס, פרץ בבכי ותינה את רוע גורלו: "אחות אשתי חולה, הם לחצו אותי לקיר, כיון שהייתי בלחץ גדול הוכרחתי לספר. איך שסיפרתי נפלתי על המקום. —-רבי! עזור לי! תשלח אותי לרב, לאיזה אדמו"ר או צדיק אחר, כדי שאבריא שוב, אנא!…"
ה'חפץ חיים' שמע את הפרטים, שתק ונאנח באנחה חזקה. שתק. אחר כך פתח את פיו ואמר לו: "בני, תלמידי, אינני יכול לסייע בידך מאומה".
"רבי, מדוע? הברכה אחת לך אבי?! הרי בשעתו שלחת אותי לצדיק, ועתה להיכן שתשלח אותי אסע, גם מעבר לערי החושך אנא!"
"אסביר לך. בשעתו כאשר נכנסת וסיפרת על מצבך העגום ושהרופאים אומרים כי אין תרופה למחלתך, ראיתי את צערך וידעתי את מכאובך, ושאכן הרופאים מתקשים למצוא לה מזור לפי מצבך. מה עשיתי? התעניתי עליך 'ארבעים תעניות' כדי שתהיה בריא, ואז באתי אליך ואמרתי שתיסע לאותו רב. כעת אני כבר זקן, ובשום אופן אינני יכול להתענות ולצום". [ומדוע שלח אותו לרב ההוא? – או שהסתיר ועטף את המופת כאילו שזה מברכתו של הרב, או שבאמת שניהם הועילו: ארבעים התעניות עם ברכת הרב הצדיק].
עד כאן העובדה ששמעתי מפי ר' שלום. רבותי, שואלים איך עושים מופתים? איך מרפאים חולים? וכי אנחנו יכולים לצום למען השני? הלוואי שבשביל עצמנו נוכל לצום! ה'חפץ חיים' התענה ארבעים תעניות בשביל בחור מהישיבה, וכך עשה את המופת: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".
(יחי ראובן שמות תשע"ז)