נהגו ישראל לומר קדיש לאחר אמירת פסוקים, וטעם הדבר משום שבכל אות ותיבה שבמקרא מובלע שם המפורש, ויָאוּת לומר לאחריהם קדיש, שבו מגדילים ומקדשים ומברכים את שם ה'. מסיבה זו, אומרים קדיש לאחר אמירת 'עלינו לשבח', שכלולים בו כמה פסוקים. ומנהג אמירת הקדיש הוא רק כשנמצאים עשרה אנשים הן בשעת אמירת הפסוקים, או 'עלינו לשבח', והן בעת אמירת הקדיש. אולם, גם מי שלא היה בשעת אמירת הפסוקים ונכנס לבית הכנסת לפני אמירת קדיש - רשאי לאומרו. [ס"ק י; ביאורים ומוספים דרשו, 21, 22 ו־24]

מעיקרו של מנהג אמירת הקדיש לאחר 'עלינו לשבח' - רשאי כל אדם לומר קדיש זה, אלא שנהגו שהיתומים שיש להם 'חיוב' לומר קדיש אומרים אותו, כדי שיתום קטן שאינו משמש כש"ץ ואינו יכול לומר את הקדישים שבתוך התפילה, או יתום גדול שמסיבה כלשהי אין באפשרותו לשמש כש"ץ, יוכלו לומר קדיש; ולכן נקרא שמו 'קדיש יתום'. ויש שכתב שאף יתום פעוט שאינו יודע לקרוא - מקריאים לו את הקדיש מילה במילה. ואם אין בין המתפללים יתום שהוא 'חיוב' - יאמר את הקדיש יתום אחר. [סעיף ב וס"ק י; ביאורים ומוספים דרשו, 23]

כפי שלמדנו, הבן אומר קדיש לאחר פטירת אביו ואמו כדי להגֵן עליהם ממידת הדין. ויש תועלת בדבר לעולם, אך בעיקר בשנה הראשונה שלאחר הפטירה. וכן יש תועלת לנשמתם מכל דבר שבקדושה שיאמר הבן, כגון 'בָּרכו'; והתועלת הגדולה ביותר היא בכך שהבן משמש כש"ץ. ויש תועלת בדבר אף כשמשמש כש"ץ רק בחלק מהתפילה בשחרית; וכן נהגו כשיש כמה 'חיובים' - לחלק את התפילה לשנים, עד 'חצי קדיש' שלאחר חזרת הש"ץ, ומ'אשרי ובא לציון' ואילך. [ס"ק י; ביאורים ומוספים דרשו, 25 ו־28]