וספרתם לכם ממחרת השבת (ויקרא כ"ג ט"ו)
רבי ישראל סלנטר מבאר את משמעות דברי חז"ל ולומד מהם רעיון נשגב, שראוי שכל יהודי ידע אותו על בוריו ויחיה על פיו.
חז"ל מונים במסכת אבות (ו, ה) ארבעים ושמונה קניינים שהתורה נקנית בהם. סיפר רבי אליהו לופיאן זצ"ל כי בימי ספירת העומר נהגו בישיבות קלם וסלבודקא ובמקומות רבים של תלמידי רבי ישראל סלנטר, לעבוד בכל יום על אחת מארבעים ושמונה המעלות שבהן נקנית התורה. מאחר שבימי ספירת העומר ישנם למעשה ארבעים ותשעה ימים, נהגו בערב חג השבועות לשבת כל אחד עם עצמו, להתבונן ולערוך חשבון נפש, האם באמת זכו להיזהר כראוי בכל ארבעים ושמונה המעלות.
אחד הקניינים שבהם נקנית התורה הוא בפלפול התלמידים – ב'דקדוק חברים'. במדרש (אליהו זוטא יז) מובאת גרסא נוספת והיא – 'בדיבוק חברים'. לימוד התורה צריך להעשות בחבורה, כאשר הלומדים מתפלפלים זה עם זה בהלכה.
הקשה רבי ישראל מסלנט: איזו מידה היא 'בדקדוק חברים'? ומה יעשה אדם שאינו יכול לפלפל? ומה עם מי שאין בכוחו לחדש סברא יפה שתתקבל על לב יושבי בית המדרש?
הוא באר, שדיבוק חברים פרושו, שכאשר תלמיד חכם שומע את רעהו אומר סברא ישרה, עליו לגשת אליו ולומר לו: "שמעון, מה אומר לך, איזו סברא נפלאה יצאה מפיך היום, איזה מהלך מיוחד, ממש שפתים ישק!", "לוי, שמעתי אותך היום מתפלפל עם ראש הישיבה, והחידוש המופלא שחידשת היה מתוק מדבש!".
מכאן נבין את דברי חז"ל: "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". אמנם אין צל של ספק כי איש מאותם ענקי רוח, עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, לא פגע ברעהו באופן מילולי או התבטא חלילה כנגד זולתו בשפה לא מכובדת אך לפי רום מעלתם, נתבעו התלמידים על שלא נהגו בהערכה הדדית, ולא שבחו זה את זה כפי שהיה ראוי להם נהוג על פי דרגתם הגבוהה.
כוחה האדיר של מילה טובה!
ועדין יש להתבונן אם היתה זו תביעה על דבר קל, מדוע נענשו תלמידי רבי עקיבא בעונש כה חמור?
אין אדם בעולם, שבשעה שיחמיאו לו על מעשה חיובי יתחיל לזעוק: "צא מכן, אינני רוצה לשמוע את המחמאות שלך, תתביש לך!"? המציאות היא שכל האנשים, גדולים וקטנים כאחד, ישמחו לשמע הדברים ויאמרו: "יישר כח! באמת חזקת אותי, אני ממש מודה לך על היחס החיובי".
ולעיתים דוקא אנשים גדולים ונכבדים זקוקים לעידוד יותר מאחרים, וזאת לא מפני שהם נגועים חלילה במידת הגאוה, אלא מחמת שעל כתפיהם מונחות כל כך הרבה בעיות ומעמסות של כלל ישראל. הם צריכים להטות אוזן לצרות ולאסונות מסמרי שער ברוחניות ובגשמיות, של אנשים שבאים אליהם יום יום ושופכים לפניהם את לבם השבור.
לכן, כאשר אדם פוגש ראש ישיבה ואומר לו: "כבוד הרב, במקרה נכנסתי להיכל הישיבה שאתה עומד בראשותה, וראיתי את התלמידים יושבים ולומדים בהתמדה נפלאה!" – מילים פשוטות אלו נוסכות בו כח רענן ומשאבים חדשים על ידי כך הוא יוכל בסייעתא דשמיא להמשיך ולנהל את מפעלו ביד רמה.
המרק הוא 'השיעור' של הרבנית!…
בבני ברק התגורר יהודי יקר מוקיר תורה, רבי דוד הרשוביץ ז"ל, מיסד ופטרון כולל "בית יחיאל". הרב הרשוביץ היה יליד ארצות הברית. בבחרותו נסע ללמוד בברנוביץ ובמיר, ושם הכיר את הגאון רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל, שכהן כמגיד שיעור, וניכר עליו שלא היה בעולמו אלא תורה. בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו לא הסיח דעתו מלימודו. ראו בו במוחש את התגשמות דברי התוספות (סוטה כא ע"א): סתם תלמיד חכם תורתו אומנותו, ועוסק בה ומהרהר כל שעה, ואינו הולך ארבע אמות בלא תורה.
רבי דוד שב לארצות הברית ובנה בה את ביתו. לימים החל חרד לחינוך הילדים, ועלה לארץ ישראל.
כבואו לשם, נסע לבקר את ראשי ישיבת מיר, בה הסתופף בשעתו. כמה שמח רבי חיים לראותו, והזמינו לביתו לארוחת צהרים. בשמחה הודיע על האורח החשוב, שהתקבל במאור פנים. הרבנית ערכה את השולחן, ונטלו ידים. המרק הובא, ורבי חיים אמר: "אך כזה מרק אין כמותו! טעם גן עדן. אולי אפשר לקבל עוד?".
רבי דוד לא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, איך אדם עלול להשתנות תוך כמה שנים, מה שהמלחמה חוללה!… רבי חיים הזכור לטוב היה אדם שכולו תורה, לא זכר האם אכל, ופה, כל כולו ראשו ורובו בקערה!
"האם גם בביתך מבשלים מרק כה טוב?" המשיך רבי חיים להתמוגג. "נקרא לרבנית ונשאלה את פיה: הכל יודעים ממה מכינים מרק עוף בסיסי. עוף, מים, מלח, ירק. אבל יש כאן תוספת כלשהי שהופכת אותו למיוחד, מה הסוד? אנא גלי לרבי דוד, ויספר בבית".
הרבנית חיכה כצופנת סוד, הסירה את הצלחות והביאה את המנה העיקרית.
אם חשב רבי דוד שכבר ראה הכל, נוכח שעדיין רחוק הוא. העוף שלא תחשבו, "עוף מכובס", עוף מהמרק. אבל זהו שאם התבשל העוף במרק גן עדן, הפך למעדן שאין דוגמתו. יש למצמץ עם כל נגיסה, ולהתפעל בלי די. ובקול רם דוקא, שיגיע למטבח.
הבחין רבי חיים במבטו התמה של אורחו, רכן ואמר כממתיק סוד:
"גאוה אינה התכחשות לאמת. משה רבינו, העניו מכל האדם, ידע מעלתו. ידע שעלה למרום והתעמת עם מלאכים, ושהיה אבי הנביאים. אבל לא החזיק טובה לעצמו, ממלא הוא את יעודו ומנצל כראוי את כישוריו. גם אני כן!
הלא תבינו: את המסכתות הישיבתיות למדתי בעומק העיון עוד כשאמרתי שיעורים בגרודנא, בבחרותי. אחר כך העמקתי ושכללתי את ידיעותי בדיבוק חברים עם האריות שבחבורה במיר וב'חבורות' שמסרתי ואחרי כן במחזורי הלימוד כאן בישיבה. בכל פעם מסתערים טובי המוחות על חידושי, מקשים ופורכים, ואני משיב ועונה ומחזק ומאשש, מוסיף ראיות ונדבכים לבניינים הרמים.
מאחורי כל שיעור שאני מוסר במשך כשעה, עומד בנין נפלא שאפשר להעמיקו ולהגביהו שעות על גבי שעות. אפס קצהו נאמר בשיעור! הבחורים שומעים אותו לראשונה בקושי משיגים את היקפו, ואינם יודעים כלל מה לא נאמר, ומה מסתתר מאחוריו!".
רבי דוד שומע את הדברים והשתאותו גוברת מרגע לרגע.
ורבי חיים הוסיף: "ועם כל זאת כשבא בחור בן תשע-עשרה ואומר בתום השיעור: 'הרב השיעור היום היה נפלא' – במילים אלו הוא מחיה אותי, גורם לי לאושר, יש שכר לפעולתי!".
וסיים: "והמרק, הוא 'השיעור' של הרבנית!"…
כמה נפלא, כמה נכון – וכמה מחייב!
(מתוך כבודם של ישראל)