דף ע"ה
* שהחיינו על הקרבת מנחה *ברכת שהחיינו בבר מצוה והנחת תפילין ראשונה *ברכת שהחיינו בהדלקת נרות ראשונה מהחתונה *כסוי הדם
דנו הפוסקים האם מברכים שהחיינו על מצוה שעושה פעם ראשונה כגון בפעם ראשונה שמניח תפילין או בכלה שמדליקה נרות בשבת ראשונה לאחר חתונתה, או שברכת שהחיינו היא רק במצווה הבאה מזמן לזמן כמו סוכה ולולב, אבל מצוות הנוהגות בתדירות גם כשעושה אותם בפעם הראשונה אינו מברך עליהם שהחיינו.
שיטת רש"י בהקרבת מנחה
שורש הנידון מסוגייתנו במנחות (דף עה:) שכתוב בגמרא היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלן לאכלן אומר המוציא לחם מן הארץ. ופרש"י שמדובר בכהן שלא הקריב עדיין מנחה מימיו, בפעם הראשונה שמקריב מנחה מברך שהחיינו, עוד פירש (ברש"י כת"י) שמדובר בישראל שמביא מנחה לראשונה בחייו, והקשה הגר"מ אריק זצ"ל בטל תורה הרי כל כהן שמתחיל לעבוד מביא מנחת חינוך, ואם אכן כוונת רש"י למנחת חינוך שהכהן מקריב הרי מנחת כהן כולה כליל ואינה נאכלת, ובברייתא כתוב נטלן לאכלן משמע שמודבר במנחה הנאכלת, וכבר עמד בזה המאירי בברכות (דף לז:) וז"ל והזהר מלפרשה במנחת כהן שנתחנך כמו שפירשוה רבים מצד ברכת שהחיינו, שהרי זה כולה כליל היא עכ"ל, ובספר צאן קדשים מיישב דעת רש"י שמש"כ נטלן לאכלן מדבר בשאר מנחות ולא במנחה שפתח בה.
שיטת תוספות וסיעתם
התוס' מפרשים שכיון שהמשמרות כהונה היו מתחלפים כל שבוע יוצא שכל משמר היה מקריב פעמיים בשנה, והמשמר עצמו מתחלק לבתי אב לימות השבוע, נמצא שכל כהן מקריב שני ימים בשנה, יום אחד בחצי שנה, לפיכך מברך על מנחה וגם על קרבן שהחיינו כיון שמגיע מזמן לזמן.
וכן פירשו הרשב"א ורבי יהודה החסיד בברכות (דף לז:)
מחלוקת הרמ"א והש"ך בכיסוי הדם
כתב הרמ"א ביו"ד (סימן כ"ח ס"ב) מי ששוחט עוף פעם ראשונה מברך שהחיינו על הכיסוי הדם אבל לא על השחיטה כי מזיק לבריה, וכתב הש"ך שם שמצא ברוקח (סי' שע"א) שכתב בשם ריב"ק משפירא שכל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה, צריך לברך שהחיינו, והביא ראיה מסוגייתנו שכשמקריב מנחה מברך שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן.
והש"ך תמה ע"ז למה לא מברכים בציצית ותפילין ושאר מצוות בפעם ראשונה, וכן לא מברכים שהחיינו בקודשי אשה כדכתיב המהרי"ק סי' קכ"ח, וכן במזוזה לא מברכים שהחיינו כמבואר בסימן רפ"ט, ולא ע"כ שגם מצוה שמתחנכם בה אין מברכים עליה שהחיינו אם לא שזמנה קובע, וכדעת תוספות והרשב"א, שפי' הדין במנחה בגלל שמשמרות מתחדשות מזמן לזמן, והביא ראיות מהראשונים שלא מברכים שהחיינו במצווה שעושה פעם ראשונה.
וכ"כ הפרי חדש. שכיון שנחלקו הראשונים בזה שלדעת רש"י והרוקח מברך שהחיינו ולדעת תוס' והרשב"א אינו מברך, ספק ברכות להקל לא יברך שהחיינו.
דעת התבואות שור
התבואות שור (סי' כ"ח סק"ד) כבת לקיים דת הרמ"א ולברך שהחיינו ע"פ רש"י והרוקח, וכתב שאף התוס' וסיעתם שפי' את הברייתא במשמרות כהונה המתחדשות פעמיים בשעה, מ"מ לא נחלקו על הדין שכשמתחנך פעם ראשונה במצווה יברך שהחיינו, רק סוברים שפירוש הברייתא מיירי בכל כהן ולא רק בכהן המתחנך לעבודה.
שהחיינו בציצית ותפילין
השו"ע סי' כ"ב כותב שמי שקנה בגד והטיל בו ציצית יברך שהחיינו כדין קנה כלים חדשים, ולמדו הפוסקים שמשמע שמצד המצווה אין לו ברכת שהחיינו ולכן גבי תפילין לא כתב שיברך שהחיינו, אך הט"ז שם כתב שבפעם ראשונה שמקיים את המצווה בין בציצית ובין בתפילין יברך שהחיינו כמו שפסק הרמ"א ביו"ד לגבי כיסוי הדם. ואלו הש"ך ביו"ד כתב בפשיטות דבציצית ותפילין לא מברכים שהחיינו והוכיח מזה שבכל מצוה אפילו כשעושה אותה בפעם ראשונה לא מברך שהחיינו.
התבואות שור כתב דבר חידוש ליישב את המנהג שלא מברכים שהחיינו בציצית ותפילין בפעם ראשונה, כיון שציצית מחנכים בזה קטנים מגיל שיודעים להתעטף, וכן תפילין משעה שיודע לשמור תפילין בנקיות הגוף מניח תפילין, א"כ בשעה שהוא קטן לא תקנו ברכה לקטנים וכשנעשה בן י"ג ונהיה בר מצוה זה כבר לא פעם ראשונה שכבר קיים בקטנותו, אבל מנחות אין עושים עד גיל עשרים שאז כשר לעבודה וכן כיסוי הדם שכתב הרמ"א לברך שהחיינו לא מצוי שקטן שוחט, למה שלא מברכים שהחיינו על קדושי אישה אף שהוא זמן שמחה, זה מטעם אחר דכל מצוה שתלויה בדעת אחרים לא תקנו בה ברכה שאם לא תסכים האישה להתקדש יתבטל המצווה. וצריך ביאור למה לא יברך בקטנותו שהחיינו מדין חינוך.
הכרעת המשנ"ב
להלכה הבה"ל סי' כב' כתב שכיון שיש דעות אם מברכים שהחיינו בפעם ראשונה שמקיים מצוה, לכן מי שמניח תפילין בפעם ראשונה ראוי שילבש בגד חדש ויאמר שהחיינו ויכוון לפטור גם את המצוה וכן כתב הרב פתח הדבר סי' רס"ג לגבי אישה שמדליקה נרות בפעם ראשונה, שכתב היעבץ בסדורו שתברך שהחיינו, והוא האריך בשיטות הפוסקים ומסיק שמספק אין לברך, אלא, שתלבש אחד הבגדים החדשים שלה מהנדוניא בשעת המצוה הראשונה ואז תברך שהחיינו בשמחה על הבגד ועשיית המצווה.
שאלה: יוסף רוצה להתרגל לומר בתפילה ותן טל מטר שלא ישכח ח"ו ויהיו ברכותיו לבטלה, ומבואר בשו"ע סי' קי"ד שאם אומר תשעים פעמים את המילים "ואת כל מיני תבואותה לטובה ותן טל ומטר לברכה" הוא מתרגל לומר ואף אם נולד לו ספק אם אמר טל ומטר יש לסמוך שאמר כפי שהתרגל, ויש אומרים שצריך לומר מאה ואחד פעמים כמובא במשנה ברורה בשם הלומד 101 פעמים אינו שוכח, לכן משך שבוע שלם מתאריך ד' חשוון ואילך בכל יום אמר לפני השינה 10 פעמים עד שהצטבר לו 101 פעמים, אמר לו דוד שיתכן שדוקא אם אומר ברציפות הרבה פעמים מועיל לו להתרגל. אבל אם אומר בכל יום קצת אולי זה לא מצטרף, וצריך שלשים יום כדי להתרגל, עוד אמר לו שלדעתו אסור לו לומר בשבת בכדי להתרגל כיון שבשבת אין מזכירים טל ומטר נמצא שמכין לצורך חול, מה הדין בזה?
תשובה: מבואר בשו"ע שאחר שלשים יום אדם מתרגל להזכיר ולמדו מזה הראשונים שגם אם אומר ביום אחד כמספר התפילות שיש בשלושים יום מועיל. ואין צורך דווקא ברציפות כמבואר בשערי תשבה סוף סי' קי"ד שגם חזן שאומר בחזרת הש"ץ מספיק לו ב18 ימים שאז מגיע למספר האמור כיוון ששחרית ומנחה יש לו שתים, וכן אם אומר 45 פעמים וגם עברו עליו 15 יום מצטרף יחד לתשעים הזכרות, וכ"כ בביאורים ומוספים בהוצאת דרשו הערה 49 בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א.
ולענין אמריה בשבת דעת הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאין בזה חשש הכנה שמועיל כבר עכשיו להרגילו להתפלל כראוי, ומובא בביאורים ומוספים למשנ"ב הוצאת דרשו הערה 48.