בהמשך דברי ה'חפץ חיים' בפתיחה (לאווין – סעיפים יב-יג) אנו למדים על איסורים נוספים הכרוכים בלשון הרע, אחד מהם הוא איסור הונאת דברים, דהיינו: "לפי מה שרגילים הרבה פעמים לבזות לחברו במעשיו הראשונים, או בפגם משפחה, או במיעוט חכמתו בתורה או במלאכתו, כל איש לפי עניינו, דברים אשר יכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל להעזר מהם" (שאין לו מה להשיב עליהם ולסתור אותם).
ב'ביאורים ומוספים' מביאים דוגמה לכך מדברי ה'חפץ חיים' לקמן: כגון שלא אומר לו בפירוש את דברי הלעג וההיתול, כי אז חברו ישיב לו בכפל כפליים, וגם לא יחשב על ידי זה לחכם בין השומעים, ולכן מתחכם ואומר דבריו בלשון ערמה, כדי שלא תובן כוונתו רק אחר ההתבוננות, כדי שחברו יישאר בביזיון וכלימה כי לא יוכל להשיב, וכאשר יתפרסם הדבר יוסכם על ידי זה לחכם בעיני כל…
על גודל חומרת עוון אונאת דברים מביאים ב'ביאורים ומוספים' מה שאמרו חז"ל שגדולה אונאת דברים מאונאת ממון, שנאמר בה "ויראת מאלקיך" ולא נאמר כן באונאת ממון. ועוד אמרו חז"ל (בבא מציעא) שכל השערים של תפילה ננעלים חוץ משערי אונאה, שהצועק על אונאת דברים אין השער ננעל בפניו, וביאר הח"ח לקמן שאינו ננעל להיפרע מן המאנה, כדברי רש"י (שם), משום שהוא צער הלב וקרוב להוריד דמעות.
ומה הדין אם חברו התחיל לצערו בדברים, האם מותר לו לענות? – כתב ה'חפץ חיים' לעיל שבשעה שמחרפו לכולי עלמא מותר לענות, כי בשעת מעשה אי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין, ורק מצד מצווה ומידה טובה בעלמא, למי שבירכו ה' במידות קדושות, לא יענה ויהיה מן הנעלבים ואינם עולבים. ושלא בשעת מעשה, כתב שיש בזה מחלוקת בין הראשונים האם מותר לנקום בו ולצערו בחזרה, וספק דאורייתא לחומרא. ולבזותו בפני אחרים כתב שלכולי עלמא אסור.