הרב עמרם בינעט
"כי מלאה הארץ חמס"
מעשה ביהודי שיצא לקניות בבוקר בהיר. הוא קנה כמה פריטים בחנות אחת, ולאחר מכן כמה פריטים בחנות אחרת, וכך המשיך והסתובב ועשה סידורים שונים במרכז העיר.
בלי ששם לב התקדרו לפתע השמים, עננים אפורים הגיעו והחלו להמטיר את ברכתם… עומד היהודי, בידיו שקיות מלאות במצרכים וחפצים שונים, חלקם עלולים להתקלקל במים, אין לו מטריה, אפילו לא שקית לכובע… הוא אובד עצות…
לפתע עוצר לידו בחריקת בלמים רכב, הנהג, יהודי עדין בעל מראה אברכי קלאסי פותח את החלון ומשתף אותו בלבטים שלו…
"וואיי. אני רואה שאתה ממש נרטב בגשם. לבי יוצא אליך, הייתי שמח לקחת אותך, אבל אני אסביר לך מה הבעיה… הרכב הזה לא שלי, הוא של גיסי, ואני לא יודע אם הגיס שלי יסכים להכניס אותך כשאתה רטוב, זה עלול ללכלך לו את הריפוד, והוא לא השאיל לי את הרכב על דעת כן…".
האיש עומד בגשם, רועד מקור, והנהג ממשיך להסביר לו את צדדי הספק, האם אומרים שחזקה ניחא ליה לאיניש שיעשו מצווה ברכושו כשהדבר לא גורם לנזק ממשי, אלא בעיקר לרטיבות ולכלוך שאפשר להעביר על ידי קצת מאמץ…
"בסופו של דבר צועק האיש הרטוב לנהג: "רבינו, סע! תתקדם. כשאתה עומד כאן אתה רק עושה לי נזק, כי אחרים לא עוצרים לי. המשך בדרכך, ואולי מישהו אחר שהרכב שלו לא שייך לגיס שלך, יעצור לי…".
"האברך מתנצל מעומק לבו, ויוצא לדרך, משאיר אחריו יהודי רטוב ורועד מקור.
"והנה עוצר לידו רכב נוסף. הפעם היה זה רכב אמריקאי גבוה יחסית, הדלת נפתחת אוטומטית, והנהג החביב והאדיב מזמין אותו בשמחה להיכנס…
"הוא מביט על הריפוד הבהיר, ומרגיש לא נעים. "זה בטוח שאני יכול לשבת על זה? תראה, אני רטוב לגמרי ומלוכלך בבוץ…. אם אני מתיישב ככה על הריפוד אולי יצטרכו אחר כך לשלם סכום גבוה עבור הניקוי שלו".
אבל הנהג החביב לא מוכן לשמוע בכלל. "מה זאת אומרת??? בוודאי שאתה יכול להיכנס לרכב. מה עדיף שתעמוד בגשם? חלילה וחס…".
"אבל הריפוד…", תוהה בקול האיש הרטוב.
"הנהג משיב לו בקול בוטח ומלא שמחה: "אה… הריפוד? אל תדאג. לא מפריע לי שהריפוד יתלכלך קצת. ממילא זה לא הרכב שלי, רק השאלתי אותו מהגיס שלי לכמה דקות…".
להימנות על המיעוט
ידוע מאמר חז"ל שלא נגזר דינם של דור המבול אלא על הגזל, וכמובן כל אחד ואחד מאתנו מחנך את עצמו ואת ילדיו שהגזל הוא הדבר הגרוע ביותר. גזלן נתפס אצלנו כמי שנמצא בדיוטא התחתונה שאין למטה ממנה, וכל יהודי שיש מעט שבמעט יראת שמים, יודע להתרחק מהגזל כמו מאש.
אנחנו יכולים לראות את חומרת הגזל גם מכך שבן נח נהרג אפילו על פחות משווה פרוטה. ולמה בר ישראל לא נהרג על הגזל? כי ישנו בהשבה, וישראל קדושים זכו שהקב"ה נתן להם דרך של לעשות תשובה ולמחות את החטאים, אבל בני נח שלהם לא ניתנה מצוות תשובה, אינם בהשבה ומתוך העונש החמור שלהם אנחנו יכולים להבין עומק נוסף בחומרת החטא של גזל, ואפילו אם זה רק 'משהו קטן' שנראה לא חשוב ושאין לו כמעט משמעות כספית.
מצד שני, ידוע מאמר חז"ל במסכת בבא בתרא (קסה): "אמר רב יהודה אמר רב, "רובן בגזל ומיעוטן בעריות והכל בלשון הרע".
כלומר למרות שאנחנו כולנו מתרחקים מהגזל בכל הכח, בכל זאת, רובנו נכשלים בו. ועל כך צריך לתת את הדעת ולבחון למה זה קורה לנו, כי הרי אין ספק שכל אחד ואחד מאתנו היה רוצה להיות מאותו מיעוט שמצליח להימנע מהגזל ושאינו נכשל בו.
יש הרבה הסברים לעניין, אבל אם יורשה לי, אני חושב שאחת הסיבות המרכזיות לעוון הגזל היא "כולם עושים את זה". הגמרא אומרת שאם עבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. אבל לפעמים גם אם אדם רואה את חברו שעובר עבירה ושונה בה, היא נעשית לו כהיתר, ואם 'כולם עושים את זה', הוא לא מרגיש שיש בזה איסור.
שמעתי בעניין זה סיפור יפה, שאני מקווה שלא היה ולא נברא, אבל יש בו כדי לחדד את הנקודה שאליה אנחנו מנסים לחתור.
היה פעם אברך שהיה לומד בבית כנסת שבו היתה פעילות ערה, אנשים רבים באים והולכים, כל אחד שיש לו בבית חבילה של וופלים בטעם לימון או דגני בוקר שאף אחד לא אוהב, מניח שם על השולחן ואנשים פותחים ואוכלים להנאתם, מקום נחמד וחביב שכולם אוהבים להיות שם.
אותו אברך מתקשה ללמוד בלי כוס קפה. הבעיה שבבית הכנסת יש תנועה רבה והגבאי לא תמיד עומד בעומס, כך שפעמים רבות יש מחסור בחלב בחדר הקפה.
החליט מיודענו האברך להביא איתו חלב מהבית. הוא הכניס חלב בתוך בקבוק קטן של מים מינרליים, כתב עליו 'פרטי', והניח במקרר של בית הכנסת.
לא ארכו השעות והבקבוק התרוקן. מתברר שאנשים לא שמו לב שהחלב הזה פרטי.
למחרת הביא האברך בקבוק חדש עם חלב, ועליו כתב באותיות גדולות וברורות 'החלב פרטי נא לא להשתמש'. וכמעשהו בראשונה כך מעשהו בשניה, החלב התרוקן.
יום למחרת הוא כבר הדביק מדבקות צהובות זורחות עם הכיתוב 'פרטי', וליתר ביטחון הוסיף גם אזהרה: 'זהירות – גזל'. אבל זה לא עזר. החלב התרוקן גם הפעם.
אנשים התרגלו שבבית הכנסת הזה הם יכולים לאכול ולשתות מכל הבא ליד ולכן המילה 'גזל' נשמטה מהלקסיקון שלהם. אין דבר כזה בכלל…
ביום שלאחר מכן לחש לו חבר עצה טובה על אוזנו: "במקום לכתוב גזל, תכתוב שיש בזה 'חשש חלב עכו"ם'.
"האברך התבייש. אם אני כותב שיש חשש חלב עכו"ם, יסתכלו עלי במבט עקום… איך אני שותה דבר כזה? לכן את האזהרה הזאת הוא כתב באותיות קטנות, מאמין ואינו מאמין שמישהו באמת יראה אותה.
וראה זה פלא… הבקבוק נשאר מלא, ואף אחד לא העז לגעת בחלב הזה. חשש חלב עכו"ם? ה' ישמור ויציל. מי מעז להכניס חלב עם כאלו חששות לפה!
"כמובן שהיו כאלו שהבינו שהוא כנראה מהתל בהם ורוצה למנוע מהם לשתות את החלב שלו, אבל עדיין, הסיכוי הקטן שאולי באמת יש בחלב הזה חשש קל של חלב עכו"ם, גרם להם להתרחק ממנו כמטחווי קשת…".
כמו שאמרתי, הסיפור הזה כנראה לא היה ולא נברא. ישראל קדושים לא נוגעים בדבר שכתוב עליו 'גזל'. אבל הרעיון שמונח מאחוריו הוא רעיון חזק וגם קצת נושך.
אם אנחנו מתרגלים למשהו… כל הגישה שלנו לנושא הזה תהיה שונה. גם אם החומרה שלו גדולה מאוד, ההרגל הוא עיקר הבעיה. ולכן התפקיד של כל יהודי הוא לשבור את ההרגלים, לבדוק אותם ולבחון אותם שוב ושוב, להתגבר עליהם, לשנות אותם, לא לשקוע במרוצת הזמן כסוס שוטף במלחמה, כמו שאומר המסילת ישרים, אלא לבחון לפשפש במעשים ולמשמש בהם, לבדוק אותם שוב ושוב, כי ההרגל הוא שורש כל הרע.
מיהו גזלן?
לא מזמן שוחח איתי מנהל של מוסד כלשהו, שאמר לי שיש במוסד שלו עובד שממש מזכה את הרבים. כל שבוע הוא מדפיס במכונת הצילום של המוסד חוברות של דברי תורה שאותן הוא מפיץ בבית הכנסת.
"העלות של חוברת אחת לא מאוד גבוהה", אומר לי מנהל המוסד, "אבל כשהוא מדפיס עשרות חוברות בכל שבוע, זה עניין של כמה מאות שקלים בחודש. ואני עומד מהצד ומתלבט אם להעיר לו על כך או לא. הוא מעולם לא ביקש רשות ולא קיבל אישור לעשות זאת, ואני מכיר ויודע שהוא יהודי ירא שמים. אבל מה? הוא התרגל, זה התחיל בכמה דפים בודדים שזה באמת בסדר מצידי ואני מאפשר לעובדים שלי לצלם פה ושם כשהם זקוקים לכך, אבל משם זה הלך ותפח עד שהגיע להוצאה של ממש, דבר חודש בחודשו".
גם במקרה הזה אנחנו רואים את כוחו של ההרגל, שלא רק שהוא נעשה כהיתר, אלא שעם הזמן הוא גם הולך ומתרחב, תופח, מקבל צורה חדשה. מתחילים בקטן, ולאט לאט מרחיבים ומגדילים את ההיתר, עד שהוא הופך להיות גורף חלילה וחס.
אותו אברך, כשהוא עומד ביום הכיפורים ומכה על חטא, כשהוא מכה "אשמנו, בגדנו, גזלנו", הוא בכלל לא חושב שה'גזלנו' הזה נוגע אליו למעשה. הוא מתוודה על זה כמו שמתוודים ביום כיפור על הרבה עוונות וחטאים שלא חטאנו בהם, כי הם כתובים במחזור ובגלל שאנחנו מתוודים בשם כל ישראל, אבל אני באופן ספציפי גזלתי? מה פתאום! גזלנים זה אנשים מאוד נחותים. הדיוטא התחתונה, זה אלו עם השיער הפרוע והקול הבס, שעומדים ביער עם הקלשון ביד ומאיימים להרוג את היהודי העני אם לא ימסור להם את כל כספו. אם אתה לא חוזר למאורה ומשתכר אחרי הגזל, זה לא נקרא שגזלת בכלל…
יש סיפור ידוע עם רבי ישראל סלנטר, שפעם עמד אחד מתלמידיו בדלת של בית המדרש ביום הכיפורים, ורבי ישראל נזך בו שהוא גזלן. תמה אותו תלמיד, הרי מימיו לא שלח ידו ברכוש זולתו, והשיב לו רבי ישראל שהוא גוזל את האוויר של המתפללים האחרים בבית הכנסת, בכך שהוא עומד בפתח וחוסם את כניסת האוויר ששייך לציבור…
ומה לגבי גזל שינה? לפעמים זה ברחוב, כשמרעישים באישון ליל, כשחוזרים מחתונה וכדו', ואל מתחשבים מספיק בשכנים, ולפעמים זה בבית, כשמפריעים לבני הבית, אפילו לילדים הצעירים לישון.
ואם כבר הזכרנו ילדים צעירים, גם כאן יש מכשלה גדולה. לפעמים אנשים טועים לחשוב שכשמדובר בילד קטן, אין לא זכויות הלכתיות. מצערים ילדים בלי הצדקה, לפעמים גם מכים אותם בלי סיבה, לפעמים מענישים אותם ולאחר מכן כשמתברר שהיתה זו טעות, אפילו לא טורחים להביע צער וחרטה על כך. כי הוא הרי רק ילד, הוא בסך הכל בן חמש, אז מה אם הוא הצטער, אז מה אם נשבר לו הצעצוע שלו, הרי זה צעצוע לא חשוב בכלל, הוא עולה רק חצי שקל…
ובכן, רבותי, אולי זאת הפתעה, אבל גם לתינוק שנולד יש זכויות אדם, יש לו זכויות ממוניות כמו כל אדם מבוגר ואף יותר מאדם מבוגר. כולנו יודעים מה הדין של נכסי יתומים שלא גובים מהם חוב מנכסים בני חורין, ובית דין טוענים עבורם ועושים כל טצדקי שבעולם כדי שלא לפגוע ברכוש שלהם. אדרבה, אם הוא קטן, אז הוא לא בר מחילה, בוודאי שצריכים להיזהר בכבודו וברכושו פי כמה וכמה ממה שנזהרים ברכושם של אנשים מבוגרים.
מידה כנגד מידה
אבל מכאן אני מבקש ברשות הקהל הקדוש להגיע לנקודה נוספת, ואני אפתח במעשה, המעשה מוכר אומנם, אבל המסר שלו כל כך חזק שחייבים לחזור עליו מדי פעם גם אם מכירים אותו.
הגיע פעם אורח לא מוכר לעיר טשערנאביל שברוסיה, כיום בשטחה של אוקראינה. הוא חיפש מקום להתאכסן בו בלילה, והרה"ק רבי נחום מטשערנאביל, בעל ה'מאור עיניים' זיע"א, אירח אותו בביתו.
באמצע הלילה שמע בנו של ה'מאור עיניים' קול של תזוזה והסטת חפצים בבית. הוא התעורר משנתו, והבחין באורח כשהוא מחטט בין החפצים וממלא בתרמילו חצי ערך.
קם הבן בחשאי וניגש לאביו, העירו משנתו, ואמר לו: אבא, האורח שלן בביתנו גונב מאתנו. צריכים לקום ולגרש אותו מכאן מהר. אדהכי והכי סיים האורח את מלאכתו, ופנה לצאת מהבית לפני שיתעוררו בני הבית וישימו לב שהוא לא כזה תמים כמו שהוא נראה.
מיהר רבי נחום לרוץ אחרי האורח וקרא אחריו: "אני מוחל לך בלב שלם, הכסף נתון לך והחפצים לעשות בהם כטוב בעיניך. הם שלך בנתינה גמורה".
שאל הבן של האב הקדוש, ילמדנו רבינו. עד כדי כך? הרי האיש הזה כפוי טובתו, אירחנו אותו בביתנו ופרסנו לו מלחמנו, והוא משיב לנו בגניבת רכוש. במקום לתפוס אותו ולהכריח אותו להחזיר את אשר גזל, אנחנו עוד צריכים למחול לו ולהעניק לו את הרכוש הגנוב בנתינה גמורה?
השיב רבי נחום תשובה ניצחת: אני לא רוצה שיהודי ייכשל בגזל. שווה לי להפסיד כסף ורכוש כדי שיהודי לא ייכשל בכזה עוון חמור. גם הוא הוא גנב סדרתי, גם הוא כל ימי חייו גונב מאחרים, לפחות הצלחתי לחסוך ממנו את עוון הגזל הנוכחי שכמעט נכשל בו אם לא הייתי מוחל ולו ומעניק לו את הכל בנתינה גמורה. הצלתי יהודי מעוון חמור, וזה שווה לי כל הון שבעולם!
ובכן, אנחנו כמובן לא הגענו לדרגתו של ה'מאור עיניים', וסביר להניח שכל אחד מאתנו אם יראה שמישהו גונב בביתו יקום עליו ויעניק לו טיפול הולם, ובצדק רב.
אבל אנחנו כן יכולים ללמוד מהסיפור הזה הוראה לחיים. אם חלילה קרה ומישהו חטא כלפינו בממון, תמיד כדאי לסלוח ולמחול. מילא כשאפשר לבקש את זה ממנו בחזרה ואולי אפילו להוציא ממנו בדין תורה, ניחא. אבל אם אין אפשרות להחזיר את הכסף חזרה, לפחות נמחל עליו ונעניק אותו במתנה גמורה, במיוחד במקרים שמדובר על כמה שקלים בודדים, לפעמים זה ממש עניין של פרוטות, עדיף למחול, לסלוח, לשכוח מזה, במקום לגרום ליהודי אחר לשאת בכזה עוון חמור ונורא של גזל. וידוע מאמר חז"ל שכל המעביר על מידותיו מעבירין לו כל פשעיו, והקב"ה נוהג עם בני האדם מידה כנגד מידה, ומי מאתנו יכול לומר שמימיו לא גזל את הקב"ה, ותמיד בירך על כל דבר מאכל שהכניס לפיו בברכה הראויה?