יעקב א. לוסטיגמן
בחלק זה של השיחה שקיימנו עם הגאון רבי גדליה הוניגסברג שליט"א, נכדם חביבם של מרן ראש הישיבה רבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ושל מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שוחחנו בעבודת הקדוש של מרן הגר"ח בימי ניסן ובחג הפסח.
"הדבר הראשון שמרן היה עושה בחודש ניסן, מיד אחרי התפילה, היה לברך את ברכת האילנות. הוא היה מתפלל שחרית כותיקין בבית הכנסת 'לדרמן', ומיד אחרי התפילה, כשהוא עוד עטוף בטלית, היה ממהר לצאת החוצה, ניגש בסמוך לחצר הבניין ממול, ומברך ברכת האילנות על הפריחה בעצים הצומחים שם.
"פעם סיפרה לי הסבתא הרבנית ע"ה, שהיא עוקבת במשך שנים אחר בעלה, רבינו זצ"ל, ורואה פעם אחר פעם שכל מצוה שבאה לידו הוא מקיים ברגע הראשון שניתן לקיים אותה, בלי שום שיהוי. היא פירטה לי את כל מעגל השנה שלו, ובכל דבר ודבר הוא קיים את המצווה ברגע הראשון שהדבר מתאפשר. "בספרו 'ארחות יושר' מתייחס מרן זצ"ל לעניין הזה, וכותב שדרכם של צדיקים לעשות כל מצוה בזריזות הגדולה ביותר שאפשר.
"בעצם העניין של הניקיונות לפסח, לא רק שרבינו זצ"ל לא היה מעורב בהם, אלא שהוא אפילו לא הרגיש בקיומם… הרבנית היתה מומחית גדולה לעשות את הכל בלי להפריע לרב אפילו לא לשנייה אחת מהלימוד שלו.
ובשניה שמרן היה קם ממקומו ויוצא כדי להתפלל, היא היתה מזנקת על הסלון ומתקדמת בנקיון
"כשהיא ניקתה את החדרים הפנימיים או את המטבח, זה כמובן לא היה קשה במיוחד, אבל כשהיא הגיעה לנקות את הסלון היתה בעיה, שכן בימי 'בין הזמנים' נוהג היה מרן ללמוד בסלון ביתו מהבוקר עד הלילה… לכן היא פיתחה שיטה מיוחדת של ניצול כל רגע שבו מרן היה בבית הכנסת, לתפילות שחרית מנחה וערבית. היא היתה עומדת הכן, הציוד כבר היה מוכן הקערות עם הסמרטוטים וחומרי הניקוי, ובשניה שמרן היה קם ממקומו ויוצא לבית הכנסת כדי להתפלל, היא היתה מזנקת על הסלון ומתקדמת כמה שאפשר, והיתה משערת מראש מתי הוא יחזור, כדי שלא יהיה צריך להמתין אפילו לא רגע אחד. כשהוא היה חוזר הביתה, הסטנדר כבר היה מונח בדיוק באותו מקום שבו עמד כשיצא להתפלל, עם אותם ספרים, ובלי שום שינוי.
"גם האוכל נשאר אותו אוכל כמו כל השנה. פעם אחת נכנסה רעייתי שתחי', נכדת מרן זצ"ל, בבוקרו של יום י"ג בניסן, שעות לפני בדיקת חמץ. והיא רואה שהרבנית שופתת סיר עם איטריות על הכירה, כדי לבשל למרן את ארוחת הצהרים. היא הזדעקה ואמרה "סבתא, מה זה? עכשיו מבשלים חמץ? המטבח כבר אמור להיות מוכן לפסח", אבל הסבתא דחתה את הטענה ולא אבתה לשמוע: "סבא צריך לאכול טוב כדי שיהיה לו כח ללמוד טוב", היא אמרה, "חלילה לי מלדלג ארוחה, זה עלול להחליש אותו ולפגוע בלימוד שלו!".
"גם כשהיתה שבת קרובה מאוד לפסח, כמו השנה, שביום ראשון בלילה כבר בודקים את החמץ, היא היתה אופה חלות בערב שבת, כמו בכל שבוע. מרן זצ"ל היה אומר בשם אביו הסטייפלר זצ"ל, שצריכים להמשיך ולכבד את השבת גם בערב פסח… כמובן שצריכים לקחת את הדברים הללו בזהירות המתבקשת כי אין שום ספק שאם למרן היה ספק קל שבקלים שהדבר יגרום לעוגמת נפש לרבנית, הוא היה מוותר בשמחה על החלות הטריות ובלבד שלא לצער אותה חלילה.
"הרבנית היתה מספרת שאמה הצדקנית, הרבנית אלישיב ע"ה, היתה חוששת מאוד שהניקיונות לפסח יפריעו את הלימוד של הרב אלישיב, ולכן היתה חוסכת כל השנה כסף ובימים של ערב פסח היתה שולחת אותו לבית הבראה, כדי שיוכל ללמוד בלי שום הפרעה. "כילדות היינו נוסעות לבקר אותו, היינו רואות אותו יושב ולומד בכזאת מנוחת הנפש, למרות שהיו אלו ימים עמוסים של ערב פסח. הוא היה חוזר הביתה ישר לבדיקת חמץ".
"עם מרן הגר"ח זה לא היה עובד השיטה הזאת, אז היא היתה מוצאת את הדרכים לאפשר לו ללמוד בלי שום הפרעה, על אף הניקיונות לפסח".
הרבנית ע"ה סיפרה לי שיש פעמיים בשנה שבה הרב מבקש ממנה ברכה
"למרן זצ"ל היה יום קבוע בשנה לכל דבר. היה יום שבו קוטפים את הסכך, ויום שבו בונים את הסוכה וכדו', וכמובן היה יום שבו אופים מצות.
"הרבנית ע"ה סיפרה לי שיש פעמיים בשנה שבה הרב מבקש ממנה ברכה. "בכל פעם לפני שהוא יוצא לאפות את המצות הוא מבקש ממני שאברך אותו שהכל ילך כשורה ושלא יהיה שום מכשול חלילה באפיית המצות, ובלילה שבועות כשהוא יוצא לבית הכנסת ללמוד, הוא מבקש ממני ברכה שיצליח ללמוד כל הלילה בלי להירדם…
"פעם אחת הוא יצא בליל שבועות בלי לבקש את ברכתי", סיפרה הרבנית, "ובאמצע הדרך הוא נזכר ומיהר לחזור. הוא נכנס הביתה ואמר לי "שכחתי לבקש ממך ברכה שאצליח להישאר ער כל הלילה".
"דרכו היתה לקחת אתו את הילדים ואת הנכדים לאפיית מצות, וכן לקטיף הסכך לפני סוכות, והוא החזיק שיש בזה מצוות חינוך הבנים ובני הבנים, כי זה חלק מחיבוב המצוה שמראים להם איך אופים מצות, ומכניסים להם לעצמות את החביבות למצווה הזאת".
אצל מרן הריח של ערב פסח היה ריח של משניות 'טהרות'
"בימים שלפני פסח הוא היה מאוד מרוגש, משתי סיבות. קודם כל מחג הפסח הקרב ובא שזה כמובן דבר שמרגש כל יהודי שמחבב את המצוות ורוצה לעשות את רצון ה', על אחת כמה וכמה אדם בכזאת דרגה מופלאה של אהבת ה' ואהבת תורה.
"אבל למרן היתה סיבה נוספת להתרגש בערב פסח. בתקופה זו הוא היה לומד את המשניות של סדר טהרות, לקראת סיום הש"ס, שהרי ידוע שהגר"ח לא היה לומד רק את המסכתות שיש עליהן גמרא, הוא למד התחיל ללמוד מסכת ברכות עם ש"ס בבלי וירושלמי במקביל, ולאחר מכן מסכת פאה ודמאי וכו', וגם בסוף הש"ס, בסדר טהרות היה כך.
"כשמרן למד את המשניות של סדר טהרות, הוא היה אומר "כבר מריחים את הפסח באוויר", כי מיד אחרי שהוא מסיים ללמוד 'טהרות' מגיע פסח…
"אם אצל אנשים נורמלים הריח המזוהה עם ערב פסח זה הריח של האקונומיקה והחומרי ניקוי אחרים, אצל מרן הריח של ערב פסח היה ריח של משניות 'טהרות'.
"כך היה אצלו כל דבר, הכל נמדד אצלו לפי תורה ומצוות. דברים אחרים לא תפסו אצלו מקום. כך למשל סיפרה לי הרבנית שכשקנו דירות לילדים, מרן אף פעם לא היה מעורב בזה, וסמך על המחותנים שלו בעניין. אבל חתנו הגאון רבי דוד אפשטיין שליט"א, התייתם מאביו עוד לפני החתונה, ולכן לא היתה ברירה, אלא שמרן יבוא לטפל בעניין רכישת הדירה והחתימה על החוזה.
"כשהוא חזר הביתה, שאלה אותו הרבנית, "נו, איך הדירה של הזוג הצעיר???", ומרן השיב לה "שמונה מזוזות". הרבנית שאלה שוב, בסדר, שמונה מזוזות, אבל איך הדירה?, מרן לא הבין מה היא שואלת. "אמרתי לך! שמונה מזוזות. אני ספרתי וראיתי שצריכים שמונה מזוזות".
מה נהדר היה מראה פניו כשהוא סיים את הש"ס. איזו נהרה נשפכה על פניו
"ההתרגשות של מרן מסיום הש"ס המתקרב, היתה מחזה פלאי. הרי כל העולם ידע שהוא מסיים את הש"ס בערב פסח. עבור כולם זה דבר מאוד פשוט, רבי חיים קנייבסקי לומד כל יום שמונה דפי גמרא ובערב פסח הוא מסיים את הש"ס, זה כמו שהשמש זורחת כל בוקר וכמו שפעם בשבעה ימים מגיעה שבת המלכה. אין בזה משום חידוש.
"אבל אצלו, ההתרגשות היתה הולכת וגדלה. לפני כל סיום הוא שמח והתרגש כאילו זו היתה הפעם הראשונה שלו – גם כשהוא סיים את הש"ס בפעם השבעים! הוא היה מספר לרבנית, שנשארו לו כך וכך דפים, ותיכף הוא זוכה לסיים את הש"ס, והיא היתה מתרגשת יחד אתו, זה היה מדהים! "וכשמרן דיבר על סיום הש"ס הכונה היתה גם ש"ס בבלי וגם ירושלמים וגם שולחן ערוך וכל הלימודים האחרים שלו, את כל הסיומים הוא עשה יחד בערב פסח.
"מה נהדר היה מראה פניו כשהוא סיים את הש"ס. איזו נהרה נשפכה על פניו, הוא היה המאושר באדם כל ימות השנה, אבל ברגעים אלו זה היה ביתר שאת, ממש מחזה מדהים שמי שזכה לראותו לא יוכל לשכוח לעולם.
"ואז, אחרי שסיים את הש"ס, הוא היה ניגש לארונית המיוחדת עם הספרים של פסח, שכן דרכו היתה לסגור את כל ספריו ולכסות עם וילון במשך כל ימות הפסח, ובימים אלו היה לומד רק בספרים מיוחדים לפסח. מהארונית הוא היה שולף את הכרך הראשון בש"ס, ומתיישב ללמוד מיד מסכת ברכות עד דף י'. לאחר מכן היה לומד ירושלמי בדפים המקבילים ושאר הלימודים הקבועים שלו, את הכל הוא התחיל מההתחלה, והצורה שבה היה מתרפק בכזה געגוע על מסכת ברכות, עם כזאת שמחה שהוא זוכה להתחיל את הש"ס פעם נוספת, זה היה מחזה מפעים ומעורר השראה.
"בליל הסדר לא זכיתי להיות אצלו, שכן היתה קביעות לבנו הגדול הגאון רבי אברהם ישעיה שהיה מתארח אצלו בליל הסדר מדי שנה בשנה. אבל כן זכינו לראות איך הוא מכין את מקום ההסיבה שלו, עוד לפני כניסת החג כמו שמובא בהלכה שיש עניין גדול מאוד בזה שבעל הבית מכין לעצמו את מקום מושבו בליל הסדר, ולעשות זאת דווקא לפני יום טוב".
מצוות בדיקת חמץ היא מדרבנן, ואילו לצער את סבתא זה איסור מדאורייתא
"מעמד מיוחד במינו היה המעמד של בדיקת חמץ. מרן זצ"ל היה מתייחס חשיבות עצומה למצווה גדולה וחשובה זו, והיה עושה אותה בסבלנות רבה, ומחפש חיפוש אחר חיפוש בחורים ובסדקים במגירות ובארונות וכל מקום אפשרי, ואף שהיה מתחיל בבדיקה מיד עם בואו מבית הכנסת לביתו בליל בדיקת חמץ, הוא היה מסיים את הבדיקה רק ב-11 בלילה.
"הרבנית סיפרה שכשהיו מדברים בשנים עברו על הצורך לקנות בית, מרן תמיד היה מודאג שלא יקנו בית מדי גדול, כדי שלא יהיה לון מדי קשה לבדוק את החמץ.
"פעם סיפר לו ר' אלה מן על סופה קשה שהיתה בארה"ב שהרסה בתים רבים, ובכלל ה בתים של יהודים, ור' אלה תיאר למרן איך נראה בית של יהודי במקומות אלו של ארה"ב, כשכל בית הוא בן שלוש קומות עם חצר גדולה מסביב וכו' וכו', אבל מרן עצר אותו כשבפיו קושיא עצומה. מה??? יש להם בתים עם שלוש קומות? מה הם עושים בבדיקת חמץ???".
"עם זאת, ועל אף שהמצווה הזאת תפסה אצלו כזאת חשיבות מופלאה, הוא הקפיד מאוד שלא לבלגן את הבית בזמן הבדיקה. בשנים המאוחרות יותר כשהוא כבר התקשה להתכופף ולא יכול היה להגיע לכל מקום, הנכדים היו עוזרים לו בבדיקה, ומרן זצ"ל אמר פעם לנכד שהוציא כמה דברים מהארון כדי לאפשר למרן לבדוק: "צריך להקפיד להחזיר כל דבר למקום שלו בצורה מסודרת בדיוק כמו שסבתא סידרה, כי מצוות בדיקת חמץ היא מדרבנן, ואילו לצער את סבתא זה איסור מדאורייתא".
"במשך שנים רבות היתה לבתו הרבנית אפשטיין חזקה לבוא לבית מרן יחד עם בעלה הגאון רבי דוד שליט"א, לאחר בדיקת חמץ בביתם. הם היו באים לראות אם הרב והרבנית צריכים עזרה בהכנות אחרונות לקראת פסח.
"באחת השנים, אמר מרן לחתנו שהוא רוצה לצאת אתו לאיזה מקום. רבי דוד התפלא, מה יש לשווער להסתובב כך ברחובות בני ברק בליל בדיקת חמץ אחרי שעות של בדיקה מפרכת???
"הסביר לו מרן שמקום, בעת שבדק את החמץ, הגיע יהודי אחד לשאול אותו איזו שאלה, ומאחר ומרן לא רצה להפסיק בדיבור, אף שהדבר מותר מעיקר הדין, הוא רמז לו בידיו שידבר אתו מאוחר יותר.
"אני חושש שאולי זה לא היה לפי כבודו שרימזתי לו כך ולכן אני רוצה ללכת לביתו ולפייס אותו", הסביר מרן לחתנו.
"רבי דוד שאל את מרן אם הוא יודע מה כתובתו של אותו יהודי, ומרן השיב שהוא לא יודע את הכתובת המדויקת, אבל הוא יודע באיזה רחוב הוא מתגורר… שאל רבי דוד, נו… לדעת באיזה רחוב הוא מתגורר זה לא מספיק, איך נוכל למצוא אותו? אבל מרן לא ויתר, "אנחנו נעבור בניין בניין ונבדוק בתיבות הדואר", השיב, ואכן כך עשו. הם צעדו לאותו רחוב, עברו בניין אחר בניין ובדקו את השמות הכתובים על תיבות הדואר, עד שמצאו את ביתו של אותו יהודי, מרן נקש על הדלת, נכנס וישב אתו זמן מה, התנצל על כך שלא ענה לו לפי כבודו, שוחח עמו כמה דקות ולאחר מכן שב לביתו, לאחר שהיה בטוח שהוא פייס את אותו יהודי ואין בלבו שום קפידא עליו חלילה".
"באחת השנים, הגעתי בבוקר השכם, בחג הראשון של פסח, לבית מרן זצ"ל. הרבנית אמרה לי שהיא מרגישה מאוד לא טוב, וסובלת מכאבים בצוואר, ממש ייסורים גדולים.
"אמרתי לעצמי שאם יש לי כאלו כאבים, זה בוודאי בגלל שהקב"ה רוצה ממני משהו", אמרה הרבנית, "התחלתי לעשות חשבון נפש, איפה שגיתי מה לא עשיתי טוב בימים האחרונים שבגלל זה באו לי כאלו ייסורים קשים… ולבסוף הבנתי שזה כנראה קרה בגלל שהשנה לא שלחתי 'חרוסת' לאשה אחת שאני רגילה לשלוח לה בכל שנה.
"האמת שכל שנה שולחים לי מירושלים חרוסת בכמות גדולה, ומזה אני מפרישה כמות קטנה ושולחת לאותה אשה. אבל השנה שלחו לי משום מה ממש מעט חרוסת, ופחדתי שזה לא יספיק אפילו בשבילנו כך שלא היה לי מספיק לשלוח לאחרים, ואולי היתה לאותה אשה חלישות הדעת והיא חושבת ששכחתי אותה חלילה. לכן באו לי כאלו ייסורים!".
"הרבנית הוסיפה ואמרה לי, שהיא מתכוונת לשלוח לאותה אשה בקבוק יין, אבל עכשיו מדי מוקדם, אי אפשר לדפוק על דלתות של אנשים בכזאת שעה. בעוד שעתיים או שלוש, כשכבר יהיה ברור שהם קמו משנתם, היא תשלח להם בקבוק יין.
"כשבאתי לביתם אחרי התפילה, עדכנה אותי הרבנית שאכן, לאחר ששלחה בקבוק יין לאותה אשה, הודתה האשה שהיא באמת מאוד התפלאה איך יכול להיות שהרבנית קנייבסקי שכחה אותה ולא שלחה לה חרוסת. יהא קיבלה את בקבוק היין בשמחה, והכאבים של הרבנית חלפו כלא היו!".
"השבוע הכי קשה בשנה"
"בכל ימות הפסח היתה השמחה שוררת בביתם, ויהודים רבים באו מכל קצווי תבל להקביל פני רבם ברגל ולהתברך מפיו.
"אבל אחרי פסח, בא השבוע שאותו היה מרן מגדיר "השבוע הכי קשה בשנה", ובשבוע זה לא היה שייך לדבר איתו בכלל. לא נתנו לאיש להתקרב אליו, כדי שלא להפריע לו.
"וכל כך למה? כי הסדר שלו היה ללמוד את ש"ס ירושלמי במקביל לש"ס בבלי. עם זאת, הוא היה לומד כל יום שמונה דפים 'בבלי', וכנגד זה את כל הדפים בירושלמי שעוסקים באותם נושאים.
"כך יצא מצב שכשהוא למד את מסכת ברכות בדף בבלי, היה מרן צריך ללמוד כנגדה את כל זדר זרעים בש"ס הירושלמי, וכשהוא היה מתחיל ללמוד מסכת שבת בש"ס בבלי, כבר היה מתחיל יחד איתה גם את סדר מועד בש"ס הירושלמי.
"בחג הפסח עצמו מרן לא נתן ללחץ הזה להשפיע עליו, כי אנשים באו בחול המועד והוא היה צריך לקבל אותם ולהתייחס לכל אחד בכבוד. אבל מיד אחרי שיצא הפסח, הוא היה נכנס ללחץ של הספק, והיה לומד מדי יום עשרות דפים בירושלמי ושמונה דפים בבבלי, היו ימיםש בהם למד 40 דף ואפילו 50 דף ירושלמי ביום אחד! וכל זה לא גרע מהלימודים האחרים שלו, שמונה דף בבלי ושולחן ערוך ומדרשים וכו' וכו'.
"אשרי עין ראתה אלה, ומודה אני לפני בורא העולמים שזיכה אותה להתאבק בעפר רגליהם של זקניי הקדושים והטהורים, לראות את זיו פניהם ולחזות בעבודת הקודש שעבדו, ולוואי ונזכה לראותם אחרית כראשית עם ביאת גואל צדק במהרה בימינו, אמן".