דקה מתוקה על העמוד היומי: גזל עניים
השיעור של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל התחיל ככל השיעורים – בהתלהבות. הנושא היה, הדעה המובאת בשולחן ערוך סימן רע"ג כי הדלקת נר שבת היא לצורך הסעודה, ודעה זו סבורה, שעל מנת שהסעודה תחשב 'סעודה חשובה', חובה שיהיו בה נרות מאירים, ולכן, אין לקדש על היין אלא במקום הנר.
תוך כדי השיעור, ר' בן ציון הגיע בדרך אגב לנושא תורני מוסרי, ולאחר מכן סיפר עובדה:
מנהגו של הגאון המופלא רבי זלמל'ה מוולאזין היה שלא לבקש מפורש בפה את צורכי הגוף, רק ברמז או בהערה מדברי תורה, לדוגמא, אם הגיע הזמן של האוכל, היה משנן את מאמר חז"ל במדרש "אמר ר' יוסי כתיב 'ויהי האדם לנפש חיה' – נשמה שנתתי בך החיה אותה", וכך הבינו בני הבית כי הוא מעוניין לאכול, וערכו את השולחן. וכאשר הגבאי שמע כי הוא לומד את הדרוש על הפסוק 'והנה טוב מאד זו שינה' ידע כי הגאון מעוניין לישון, ומיד הציע לפניו את המיטה. עד כאן חלקו הראשון של הסיפור.
והנה – המשיך ר' בן ציון וסיפר, כאשר סיפרו לרבי ישראל משקלאוו על מנהגו הנ"ל של רבי זלמל'ה, דחה מיד את הדבר, ואמר: יש לכם טעות. אני מעיד כי לפני כמה שנים ר' זלמן ביקש ממני בהלוואה שתי פרוטות כדי לקנות עוגה לאכול, ביקש מפורשות ולא ברמז את צרכי הגוף…
אחיו של רבי זלמל'ה – רבי בנימין מוולאזין, ששמע את ההערה, שאל את רבי ישראל משקלאוו: "האם הוא ביקש סתם עוגה, או עוגת דבש?"….
התשובה הייתה, "הוא ביקש שתי פרוטות לעוגת דבש".
חייך רבי בנימין: אם כן, הערתך אינה הערה, ואין סתירה בין הדברים. כי אמא שלנו ציוותה על אחי הגאון השקדן רבי זלמן, שבכל יום, שעתיים לפני ארוחת צהרים שיאכל עוגת דבש לחזק את ליבו, ואכילה זו נחשבת אצלו למצווה דאורייתא, ואכן לפני שאכל את העוגה שינן לעצמו הלכות כיבוד אב ואם, ואם כן שני המספרים דוברים דברי צדק, מנהגו שלא לבקש מפורש עניני הגוף, נכון, וגם אמת שביקש לקנות עוגת דבש.
המשיך ר' בן ציון וסיים: "אני חושב, שגם היום בדורנו עד היום הזה ישנם אנשים שנוהגים כך, שלא מבקשים צורכי הגוף".
נקל היה לשער, כי כוונתו הייתה לאנשים בדורנו כמו מרן הגר"ח קנייבסקי או מרן הרב שטיינמן או רבי מיכל יהודה זכר צדיקים לברכה, וכדומה.
ומניין לר' בן ציון מנהגיו בקודש של הרב שטיינמן? כי כידוע ליודעים, במחיצתו של ר' בן ציון פלמן, הרב שטיינמן היה פותח לפעמים את סגור ליבו ואת הנהגותיו, ומתייעץ עמו עליהן בעיקר אליבא דהלכתא, ושניהם בסוד שיח יהלכון. לכן, אולי התכוון עליו.
והשיעור המשיך מפי ר' בן ציון בנושא שהתחיל בו, שצריך לדעת כי גם לפי מה שהכריע ה'שולחן ערוך' כהשיטה האחרת שהקידוש לא תלוי בנר שבת, עם כל זאת המשנה ברורה כתב (בסקל"א) שזה דווקא אם מצטער הרבה לאכול בבית במקום הנר, אבל אם לא מצטער צריך לאכול דווקא במקום הנר.
הכל הקשיבו להמשך השיעור, חוץ מהחברותא של ר' בן ציון, שלא היה מסוגל להמשיך להקשיב.
מדוע?
הוא נדהם מעוצמת המשפט שהוזכר קודם לכן "אני חושב, שגם היום בדורנו יש אנשים שנוהגים כך".
כי היה בדוק ומקובל אצלו מימים ימימה, שכאשר ר' בן ציון מתבטא "יש אנשים גדולים" הכוונה לאחד מגדולי ישראל, אבל אם מתבטא "יש אנשים", גם הוא עצמו נחשד על כך, רק שהוא מסתתר ומתנסח: יש אנשים, יש הנוהגים וכדומה…
מיד אחרי השיעור צירף אליו ב' מבניו של ר' בן ציון, והם ערכו חשבון האם מי מהם זוכר שאבא ביקש צרכי הגוף מאמא או מאחד הילדים.
לאחר כחצי שעה של הרהורים, בהם ניסו להיזכר ולחשוב מחשבות, העלו חרס בידם. אכן לכאורה לא יפקד ולא יזכר – בקשה על צרכי הגוף.
רק, שמאז, היו רגילים שאבא לא מבקש כלום כיון שלא חסר לו כלום, ועתה, הם מתחילים לחשוב יחד עם החברותא – שזו הנהגה עם כוונה נוספת, בכוונה תחילה: לא לבקש בענייני הגוף.
הם שיחזרו לעצמם את סדר יומו מאז. וכך היה סדר יומו בילדותם:
בחמש וחצי לפנות בוקר, קם ללמוד תורה. לפני השעה שבע, יצא להתפלל, אח"כ שב וטעם משהו ואכל ארוחת בוקר, ומשם לתוך סדר א' ברציפות עד מנחה. אבא שב מהכולל בשעות הצהרים. נכנס לבית "שלום וברכה". ניגש מיד לסייע להאכיל את הילדים. (כי למרות שקיעותו בלימוד תורה הקפיד תמיד לסייע!). ואז: "אבא, אולי תשב לאכול ארוחת צהרים" – הייתה הרבנית מציעה, או שאחד הילדים אמר לאבא: "אמא הכינה על השולחן". ואבא נענע בראשו כמסכים, וניגש לשולחן, להחיות את נפשו. אבל לבקש מנת אוכל?! (כך שיחזרו שוב ושוב את הימים ואת סגנון החיים, בכל מיני זמנים ורגעים).
הילדים היו רגילים לכך.
ולא רק בני הבית.
האברכים בכולל שם כיהן כראש כולל, סיפרו כי מעולם! לא ביקש ספר או כוס תה, או כל בקשה שיביאו לו. גם בתקופה האחרונה שהיה כבר חלש מאד וההליכה הייתה קשה, התחיל תמיד לקום בעצמו ואפילו הספיק לפעמים ללכת כמה פסיעות לעבר ארון הספרים או לכיוון המטבח להכין לעצמו כוס שתיה, מיד מיהרו לעברו ושאלו לחפצו ורצונו, ואז הוא הסכים ואמר מה להגיש לו, כרצונו.
הפלא היה. שלא הייתה לו "הנהגה" כזו, "מנהג" כזה או אחר, חלילה, מי אני מה אני, אין לי מנהגים, אין לי הנהגות. החיים פשוט התנהלו בהסתר ובטבעיות. עד שגם הילדים לא הבחינו בשעתו, שאולי זו הנהגה מתוכננת ומחושבת.
בשקט, בהעלם, ללא אומר בלי נשמע קולם, התרחק ונמנע מבקשת דברים גשמיים, מעידים הסובבים – "כוס קפה, ארוחת צהרים, ארוחת ערב, האם אפשר לגהץ חולצה" – דבר טבעי שבעל הבית יהודי מבקש מרעייתו, מבנו או מבתו – "אולי מישהו יכין לי כוס קפה, יביא לי כוס מים" – כל זה לא הזכיר הגרב"צ.
אם הדברים היו נכונים, במהלך כל החיים – בצעירותו ואח"כ בימי הביניים.
הנה גם בהיותו בן שבעים שנה ויותר, נשאר איתן ולא ביקש. מה שכל יהודי מבוגר חייב לכאורה לבקש: "אולי תסייע לי לקום מהכסא, שמא תוכל להגיש לי כוס מים פושרים, אינני חש בטוב" – לא ביקש. איזה אבא לא מבקש בנימה כזו או אחרת – "פנו דרך, בני חביבי, לאבא שלכם אביכם הדגול, הזקוק כרגע למנוחה, לאכילה, לשינה ולרחיצה". אבל הוא לא ביקש. פלא.
אבל עניני מצוות ידע היטב לבקש, כשנזקק להם. לדוגמא.
כאשר גברה עליו חולשתו, והוא שכב בחדר הפנימי. וגם הרבנית ע"ה הייתה חלשה וחולה אחרי ניתוח, לפתע ר' בן ציון לא חסך במילים וביקש מבנו שליט"א שיסדר שיהיה להם מהפעמון החיצוני בדלת הראשית חוט חשמל וצלצול שיגיע גם לחדר הפנימי היכן שהוא שוכב. הוא התעניין האם זה דבר מורכב וקשה, הבן השיב "אין בעיה למשוך חוט ולסדר את הענין, אבל מדוע יש צורך בכך, והרי קשה לאבא לקום לצלצולי מבקרים למיניהם?".
התשובה שקיבל: "כיון שגם אני וגם אמא מוגבלים כעת, וזמנים ממושכים שאנחנו נמצאים בחדר הפנימי, חוששני שמא יגיע איש עני ואביון לאסוף כסף, ולא אשמע שדופקים או מצלצלים, ונאמר בגמ' בבא בתרא דף ז', כי אליהו הנביא היה רגיל לבוא לפקוד את אחד החסידים, והנה אותו חסיד בנה 'בית שער' לחצר שלו, שמחמת כן אם העניים היו צועקים מאחורי דלת שער החצר קולם לא היה נשמע לבעל הבית שבפנים, ולכן אליהו הנביא הפסיק לבוא אליו. הרי שצריך לשמוע את הדפיקה של העני, ובכך שאני בחדר הפנימי אינני שומע את הדפיקה בדלת".
הבן שליט"א תמה ושאל: אבל גם אם אבא ישמע, סוף כל סוף אבא לא יכול לקום לפתוח את הדלת?!
"ראשית כל, עלי לשמוע. ולפעמים קורה שאני יכול לפתוח את הדלת, ואפתח, ואם לא, אז אני באמת אנוס ולא יכול. אבל צריך לשמוע שיש עני מאחורי הדלת" – הייתה התשובה.
דברים חשובים כאלו וכיוצא בהן, ביקש מהילדים, כי דומה הדבר לעוגת הדבש של רבי זלמן מוולאזין.
הגבאים בבית הכנסת 'נחלת משה' מספרים. מידי שבוע הרב עלה לתורה 'שלישי', וביום ראשון שלמחרת העביר בקביעות את סכום התרומה הקבועה – "בעבור שיתן", ועל דבר זה היה מטריח לפעמים את הבן להביא את הכסף לגבאים, כי יש בכך צורך מצוה, חלילה לא לשכוח ולחטוא בנדרים ונדבות.
כשבוע וחצי לפני הסתלקותו, הוציא מכיסו מאתיים דולר ואמר לבנו שימסור את הסכום לגבאים. הבן התפלא מדוע כזה סכום גדול? "שמא שכחתי פעם או יותר במשך כל השנים ששימשתי כרב והתפללתי בבית הכנסת, ושמא נותר לי חוב לבית הכנסת" – השיב. הבן מסר את הכסף לגבאים שהיו תמהים על נוסח הדברים שנאמרו מפי הרב.
('ספר ללא שם' – על הגה"צ רבי בן ציון פלמן זצ"ל)