עמוד היומי עם גישמאק- דרכי החיים
השבוע אנו לומדים בגמרא: מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
מפורסמת השאלה על דברי הגמרא, מדוע רק לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים, הרי לכאורה היו צריכים לקבוע את הזמן הזה ליום מועד כבר באותה שנה, מיד לאחר הנצחון על היוונים, ולמה המתינו וקבעו את המועד רק לשנה האחרת.
שאלה נוספת עולה מאליה כאשר אנו לומדים את הברייתא, מלשון חז"ל נראה שהנושא שהיה במוקד המאבק בין היוונים לישראל, הוא שהיוונים טימאו את השמנים, וגברו החשמונאים וניצחום וחיפשו למצוא שמן טהור כדי להדליק בו את המנורה, ולא הצליחו, ולבסוף מצאו, ואז נעשה נס שהשמן המועט הספיק לשמונה ימים, ולזכר דבר זה קבעו את הימים לימי הלל והודאה. והדברים תמוהים מאוד, האם זהו כל ענין מאורעות ימי החנוכה, האם המלחמה היתה אך על השמן, הרי כל כלל ישראל היה אז בסכנה קיומית, והחשמונאים יצאו למלחמה ונאבקו מול היוונים, ומדוע מזכירים כאן רק את טומאת השמנים, מציאת פך השמן, והנס שהדליקו מפך קטן במשך שמונה ימים.
בשנות התש"י, היה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל כבן ארבעים שנה, באותה תקופה, לאחר פטירת אביו זצ"ל, הוא מילא את מקום אביו בהנהגת בית הכנסת "תפארת בחורים", ומסר בו מעת לעת דרשות מאלפות, בהם עמד פעמים רבות על הרעיון הגנוז בעומק דברי חז"ל, תוך כדי שהוא דולה מהדברים לקח מעשי להנהגה הראויה בחיי היום יום.
באחת מדרשות אלו, ביאר מרן הגרי"ש אלישיב באופן נפלא את דברי הגמרא שהזכרנו. חז"ל שואלים בפתח דבריהם מאי חנוכה, ורש"י מבאר, על איזה נס קבעוה. המשמעות היא, אכן היוונים כבשו בכח הזרוע, שלטו על בנין בית המקדש, והכניעו את ישראל תחת ידם, אולם עלינו להתבונן מה העיקר והשורש שסביבו סבב הכל, היכן היה הפגם, וכיצד הגיע התיקון.
מחובתנו להבין, כי שליטת הנכרים על עם ישראל לא באה מכח זרועם וגבורתם לחוד, וממילא גם הניצחון אינו יכול להיות רק ניצחון פיזי. אם עדיין לא תוקן שורש הבעיה, הרי גם אם ישתלטו ישראל מחדש על המבנים שכבשו היוונים, גם אם יבריחו אותם, הרי למחר או לשנה הבאה הם יכולים לשוב ולגבור על ישראל ח"ו. ועל כן יש לדעת היכן היה שורש הקלקול, מהו הפגם שגרם והגביר את כוחה של מלכות יוון, ונתן להם יכולת לשלוט על ישראל. ורק כאשר יימצא שורש הבעיה, ויתוקן באופן הנדרש, הענין יחשב כמו שבא על פתרונו.
על שאלה זו, הביאו חז"ל את דברי הברייתא, כשנכנסו יוונים להיכל טימאו את כל השמנים שבהיכל. דהיינו, הסיבה שהיוונים נכנסו ושלטו על ישראל, היא בגלל הקלקול שהיה בישראל, משום שהיו גם בקרב בני ישראל אנשים שתרבות יון מצאה חן בעיניהם, ורוחות זרות אלו השפיעו עליהם. הקלקול התגבר בין יושבי ארץ ישראל, והם אלו שהביאו את היוונים לתוככי בית המקדש ונתנו להם כח וממשלה, וזה מה שגרם לשליטת בני יון על ישראל. וביטוי המאבק הרוחני של היוונים והנגררים אחריהם, היה בכך שכשנכנסו למקדש טימאו את כל השמנים, ולא היו שומרים ראויים שעמדו בפרץ כנגדם, ואף מתוככי בני ישראל היו כאלו שנתנו להם יד.
ואף כאשר בכח הזרוע גברה ידם של החשמונאים וניצחו אותם, מ"מ כשנכנסו לעזרה ראו שכל השמן שבה טמא, ומשמעות הדברים היא, שראו את הקלקול שהתפשט בקרב רבים מישראל שנהו אחר חכמת יון ותרבותם, ולא היה ממה להמשיך ולהחזיר את כלל ישראל למצב הראוי לו.
ובמצב כזה, לא היה לניצחון החשמונאים שום ערך, כי אף אם קיבלו את השליטה על מקומות אלו, מ"מ הרי בידי היוונים לשוב ולכבוש את המקום, ואף מישראל יש כאלו ששמחו לשתף איתם פעולה ולנסות להתקרב למצב שבו יהיו נראים ככל העמים. וממילא, אף אם ניצחו את היוונים בקרב זה, עדיין אין כאן ניצחון במלחמה.
על כן, כאשר ניצחו החשמונאים הבינו היטב כי כדי שיהיה לניצחון זה משמעות וקיום, עליהם לעסוק בבנין הרוחני של כלל ישראל מחדש, ולכן ראשית מעשיהם היה למצוא שמן טהור להדליק בו בנקיות וטהרה, ולהחזיר את השראת השכינה בישראל שתהיה כמו בראשונה.
ואכן, אף שלא מצאו החשמונאים אלא שמן מועט, ובדרך הטבע לא היה די בו להחזיר מחדש את העבודה בטהרתה, אבל הם התאמצו לשם כך, חיפשו בכל כוחם למצוא נקודה שלמה ומתוקנת להיאחז בה, ושם השקיעו את הכוחות להגדיל ולהרחיב אותה עוד כהנה וכהנה. ואף שלא היה להם על מה להישען, מ"מ עשו את מה שבידם, ונעשה להם נס שאותו פך קטן דלק שמונה ימים, וניתנה להם היכולת לתקן את שורש הפגם ולהחזיר את כלל ישראל למצב הרוחני הנדרש ממנו.
ובענין זה מציין הגרי"ש אלישיב זצ"ל, את מה שאנו אומרים בנוסח "על הניסים" בהזכרת מעשיהם של החשמונאים לאחר שטיהרו את המקדש, "והדליקו נרות בחצרות קדשך", לא מוזכר כאן רק הדלקת נרות המנורה במקדש, אלא בחצרות קדשך, בכל אתר ואתר, בחצרות ה', בבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל מקום ומקום השתדלו להפיץ ולחדש את אור התורה הנרמז בנרות המנורה, ולחדש בקרב ישראל את האמונה וההתבטלות לבורא העולם ולתורה הקדושה, להסיר ולסקל כל שמץ של חיבור לתרבות יון וחכמתה.
והוא מוסיף ומיישב בכך את דברי הברייתא שלשנה האחרת קבעום ועשאום ימים טובים, ואת הטעם לכך שקביעת המועד לא נעשתה באותו יום בו הצליחו לכבוש את הארץ מחדש ולעמוד כנגד היוונים, שאם עדיין ריקבון החכמה היוונית פושה בבתי ישראל, שעדיין אין זה נקרא ניצחון שיש לשמוח עליו, ורק לאחר שהשקיעו עבודה מקיפה לטהר את כרם בית ישראל, להציב מחדש את הגבולות הנכונים, ולהנחיל את ההתבטלות לתורה וההשתעבדות לה, לשנה אחרת, כאשר עלתה בידם מחשבתם, והצליחו לזכך את ישראל מסיגי טומאת יון, לאחר שסיימו את עבודתם, וכלל ישראל כבר לא נשארו במצב בו הם עלולים להיות מחוברים לתרבות יון, כאשר היה ניתן לברך על המוגמר והושלם הניצחון הפנימי בתוך משפחות בני ישראל, לטהרם ולזככם מתרבות יון הקלוקלת, אז היה אפשר לקבוע שאכן ניצחו במאבק העיקרי, ובשנה הזו, האחרת, היה אפשר לקבוע ימים אלו כימים טובים לדורות עולם.
לפי דברים אלו, מבאר מרן הגרי"ש זצ"ל גם את המחלוקת המובאת בסוגייתנו בענין הדרך הנכונה בסדר הדלקת נרות חנוכה, שלדעת בית שמאי ביום הראשון מדליק ח' נרות ואח"כ פוחת והולך, ולפי אחד הטעמים בגמ' הוא כנגד הימים היוצאים, ומאידך, לדעת בית הלל מדליקים ביום הראשון אחד, ומשם ואילך מרבים אור באופן של מוסיף והולך, כנגד הימים הנכנסים.
והביאור הוא, לדעת בית שמאי קבעו את תחילת ועיקר ההודאה על זמן הניצחון הגשמי על מלכות יון, ומאורע זה אירע בכ"ה כסלו, ולכן ביום זה מדליקים את מספר הנרות הגבוה ביותר, כי אז מורגש הניצחון הפיזי בדרגה הגבוהה ביותר, ולאחר מכן רושם הניצחון פוחת והולך, וכך הוא הסדר גם בהדלקת נרות חנוכה. ואף שההודאה נקבעה בגלל הניצחון הפנימי הרוחני שזכו להשיג, מ"מ הזמן המתאים לקובעה הוא הזמן בו הורגש הניצחון הגשמי, הפיזי, על צבאות יון שהיו בארץ ישראל. ומאז שניצחו וגברה ידם והיו יכולים לעסוק בשיקום הרוחני של כלל ישראל, נקבע הניצחון, ולכן הוא נקבע בסדר זה של פוחת והולך.
אולם לדעת בית הלל, שכמותם נפסקה ההלכה, ההדלקה היא באופן של מוסיף והולך, כנגד ימים הנכנסים, כי אף קביעת הנס נעשית דווקא לפי מהותו הפנימית של הניצחון, שהיא היכולת לטהר את כלל ישאל מהטומאה והאפיקורסות שהחדירו היוונים. וטהרה זו אמנם התחילה ביום הניצחון, אך באותה שעה עדיין היתה בראשיתה, ולכן ביום הראשון מדליקים נר אחד, ולאחר מכן בימים הבאים מוסיפים והולכים, כנגד הימים הבאים שבהם הוסיפו להפיץ את אור התורה בטהרתה לכל ישראל.