פרשה ארוכה בתורה מתארת את עשיית בגדי הכהנים, ובביאור עניינה כתב ה'חינוך':
"משרשי המצוה, היסוד הקבוע לנו כי האדם נפעל לפי פעולותיו ואחריהם מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי להתלבש בגדים מיוחדים אליה, שכשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד…" (מצוה צט)
השליח שנבחר לכפר על עם ישראל אינו יכול לעבוד בתפקידו כשהוא טרוד במחשבתו בעניינים אחרים כיון שהוא חייב לכוון את מלאכתו כראוי ולשם כך הוא זקוק לשליטה מוחלטת על פעולותיו. לכן צריך שכל מעיינותיו יהיו נתונים בדבר מה שיזכיר לו בכל רגע ממש בו את חובתו ואת גודל תפקידו, את דרישות עבודתו ואת תכליתה. בגדיו היחודיים משמשים עבורו תזכורת, והגם שהיא חיצונית בלבד הרי שבכוחה לעורר אותו כל הזמן ולכוון את מחשבותיו שמעשיו יהיו מופנים אל המטרה והתכלית.
על כוחו העצום של מלבוש האדם ועל יכולת ההשפעה הטמונה בו, נלמד ממעשה אותו היה מספר הגה"צ רבי יצחק הוטנר זצ"ל על רבינו קדוש ישראל מסלנט זי"ע.
כאשר רבי ישראל הלך לעולמו, כמעט ולא השאיר אחריו מאומה, שכן עני מרוד היה וכל רכושו הסתכם בכמה חפצים פעוטים ובהם פרטי לבוש דלים מאוד. אחד משכניו של ר' ישראל ששימש אותו בשנותיו האחרונות ביקש מהרבנית את כובעו המרופט והוא אכן הצליח, ובחלקו נפל הכובע של ר' ישראל.
היהודי הזה ייחס חשיבות עצומה לכובע וחיבב אותו מאוד. על אף שהיה מיושן ומרופט, בעיניו נחשב הכובע לחפץ יקר ערך והיה נוהג לחבוש אותו כדי לכבד בו את השבת. בתחילה חבריו לא שמו לב לשינוי בלבושו, אך במשך הזמן הרגישו בכך והתפלאו לראות שדווקא בשבת חובש הוא כובע שאינו מכבד לא את השבת ולא את בעליו. הם לעגו לו ודיברו אל לבו שבמעשהו הוא פוגם בכבודה של שבת וביקשו ממנו שיחדל לחבוש כובע כה מרופט ומיושן.
אמר להם האיש בהתרגשות: "אמרו נא לי, האם הימנעות מדיבורי לשון הרע בשבת מוסיפים לכבודה?" "וודאי!" – ענו כולם כאחד והרי דברים מפורשים בחז"ל הם "בטורח התירו בשאלת שלום בשבת" (שבת קי"ג ע"ב) כלומר, חכמים בקושי התירו לומר שלום בשבת, קל וחומר דיבור לשוה"ר שהוא עוון פלילי וודאי שאסור בשבת, וכבר הגאון מוילנא האריך בזה באגרתו הידועה, וברור אפוא שלהימנע מדיבור לשוה"ר בשבת זהו כבוד שבת אמיתי.
"דעו לכם" – אמר אותו יהודי – "כאשר אני חובש את הכובע של רבי ישראל מסלנט אינני מסוגל להוציא מפי אפילו מילה אחת של לשוה"ר!!!"
רגיל היה ה'פחד יצחק' לספר מעשה זה בהתרגשות רבה, והיה מוסיף ואומר: "ראו איזה כוח השפעה יש למעשים שלנו, אנו יכולים להעניק קדושה ורוממות מפעולות וממעשים אפילו בחפצים דוממים. ר' ישראל מסלנט, הספיג קדושה בבגדיו ואף בהם נתן כוח שיוכלו לפעול ולהוסיף רוחניות עד שהאדם הלובש אותם לא יהיה מסוגל לדבר לשון הרע! פלאי פלאים!!!"
בכח הבגד לשנות את מהות האדם הלובשו!
על הכח שיש לבגד אצל לובשו אפשר ללמוד מהכתוב בתורה על יעקב.
בשעה שרבקה שלחה את יעקב להביא גדיי עיזים כדי להכין מטעמים ליצחק על מנת שיעניק את הברכות לו ולא לעשו, כתוב בתורה שיצחק שאל את יעקב מי אתה והוא ענה לו: "אנכי עשו בכורך" וכבר רבותינו התקשו בדיבור זה, כיצד הותר ליעקב לשקר, ויש בזה ביאורים שונים והמקובל ביותר הוא שיעקב הפסיק לאחר תיבת 'אנוכי' וממילא התשובה שהוא ענה ליצחק היתה מחולקת לשניים: 'אנוכי' ו'עשו בכורך'…
רבינו ה'חתם סופר' זי"ע תמה על פירוש זה באמרו, ניחא כל אותם תירוצים אבל יעקב אבינו הוא הרי 'עמוד האמת' כיצד מתאים הדבר ליעקב?!
מכח קושיה זו מחדש ה'חתם סופר' יסוד נורא ואיום: רבקה ביקשה מיעקב שילבש את בגדי עשו כדי שיצחק לא יזהה אותו, ולמרות שיעקב לא רצה לעשות זאת בשום אופן הוא נענה כי חזקה עליו מצות כיבוד אם, ואכן הכתוב אומר: "ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמודות אשר אתה בבית 'ותלבש' את יעקב בנה הקטן" (בראשית כז, טו). למה רבקה הלבישה אותו? כי מעצמו הוא לא רצה ללבוש! וכל כך למה?
"מפני שכשיעקב לובש את בגדי עשו הוא נעשה חתיכת עשו!"
ממילא, אומר החת"ס, ברגע שלבש יעקב את הבגדים ויצחק שואל אותו מי אתה, יכול הוא לענות "עשו!" כי כעת הוא אכן שטיק'ל עשו!
והחליטו אז, כי תמורת כל הון שבעולם על הלבוש הזה הם לא יוותרו
זקני הרה"ח ר' בערל ולצר זצ"ל וזקנתי מרת רבקה ע"ה, אשר בדור תהפוכות העמידו ביתם כחומה בצורה לתפארת וזכו לגדל דורות ישרים ונאמנים בזכותה של השמירה האדוקה שהקפידו על הלבוש והאיצטלא החסידית.
צדיקים אלו עלו לארץ ישראל בתקופה של לפני קום המדינה, בימים נוראים אלה אחר שההשכלה העכורה עשתה שמות בלב העם והעבירה רבים על דתם, ואחריה השלימו עוקרי הדת שבכוח התעמולה ובנחת זרועם ממש העבירו על דת את רוב אלו שנשארו לפליטה ממלחמת ההשכלה.
ימים אלו היו ימי צנע ומחסור והרעב שלט בכל מקום בארץ. מציאת מקום עבודה היה אחד הדברים הקשים והנכספים ביותר ומי שזכה בזאת ומצא אפילו חצי משרה בעבודה מזדמנת כלשהי קפץ עליה כמוצא שלל רב. רוב מקומות העבודה היו תחת סמכותם של הציונים החילוניים והם שלטו בהם ביד רמה ועשו בם כטוב בעיניהם, כאשר פתחו את הדלתות למי שמאמין בדרכם והולך אחריהם כשעל דגלם חרטו "ככל העמים בית ישראל" עפ"ל.
היהודי האדוק הצטייר אז בדמות יהודי גלותי ומסכן שהאומללות היא גורלו, דמות שגורמת להעדר התקומה היהודית רח"ל. לחלוצים שעלו ארצה הקפידו תחילה לשנות את לבושם ולכן הפעולה הראשונה שעשו בכניסתם לארץ היתה החלפת הכיפה שהיא סמל היהודי ב'כובע טמבל' – סמל היהודי החדש… מי שלא שיתף פעולה בשיטה הזו ודבק בבגדיו היהודיים המסורתיים כמעט ולא היה שייך שיוכל להתפרנס כאן בארץ.
אותם הצדיקים, באו ארצה וגרו בעיר פתח תקווה ולאחר מכן העתיקו את ביתם לתל אביב ושם הפך הבית חיש מהר לאבן שואבת לכל והיה לבית וועד לחכמים. בהיותם חסידי ויז'ניץ בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם, באופן קבוע הסבו בביתם לסעודות מלוה מלכה קדושים וצדיקים כמו כ"ק האדמו"ר ה'ישועות משה' מויז'ניץ ועמו גיסיו הגה"צ רבי יודל'ע הורביץ מדז'יקוב והרה"צ ר' נפתלי חיים אדלר זכר צדיקים לברכה.
באותם ימים רבצה על ביתם עננה כבידה והיא הדאגה לחינוך צאצאיהם. הם חרדו כיצד יצליחו לחנך את ילדיהם בתוך התוהו ובוהו התל אביבי, בהשפעת האווירה החילונית הקלוקלת ומעורבת ברוח התעתועים שהרעילה את הכל. הם חשבו וחישבו והגיעו למסקנה כי אחת עליהם לעשות: להעמיד חומה ולהציב מגן שישמשו כתריס בפני ההשפעה הנוראה. הם הכירו את סודו של ה'לבוש החסידי' והבינו את כח עוצמתו והחליטו אז, כי תמורת כל הון שבעולם על הלבוש הזה הם לא יוותרו ושום דבר לא יעמוד בפניהם! על הלבוש והאיצטלא החיצונית הזאת הם אינם מתפשרים בכהוא זה ויהיה אשר יהיה.
כאשר בנם הקטן היה בן חמש שנים כבר הלבישוהו בקפטן חסידי בשבת קודש
כאשר בנם הקטן היה בן חמש שנים כבר הלבישוהו בקפטן חסידי בשבת קודש, וסבי זצ"ל לא יצא לאף מקום מבלי שהיה לבוש במלבוש חסידי מלא. בערב השבת הראשונה בה היה צריך לצעוד מרחק רב מביתו בשכונת שפירא עד לבית המדרש הויז'ניצאי במרכז העיר התעוררה דילמה, שכן היהודים לא העזו אז לחבוש את השטריימל ברחוב בפומבי לכן הם לקחוהו סגור בקופסה ורק בבית הכנסת ובבית חבשוהו, ואף הוא תהה כיצד יעמוד בכך…
סבתי ע"ה הזכירה לו מהר מאוד את ההחלטה שלהם: "הלא קבלנו על עצמנו שלא לשנות במלבוש כלום…" ומהחלטה למעשה – היהודי הראשון שצעד ברחובות תל אביב עם שטריימל על ראשו היה רבי בערל ולצר!
לא רק בשבתות ובימים טובים, אלא אף בחול המועד הקפיד שלא להוריד מעל ראשו את האיצטלא החסידית. בגלל מנהגו זה בו החזיק ולא הרפה, הוא הפסיד מקום עבודה מכובד והתקשה בפרנסה אבל על ההקפדה הזו לא ויתר ובימי חול המועד היה מעוטר בשטריימל!
כדי להמחיש עד כמה היה שטריימל חריג בנוף התל אביבי דאז, הוא סיפר לימים כי כאשר צעד בשבת אחת ברחובות תל אביב והשטריימל על ראשו, צעד לצדו אדם מתושבי המקום שהיה רחוק משמירת תורה ומצוות וילדו הקט על כתפו. כאשר הילד ראה את הלבוש המשונה על ראשו של היהודי קרא בהתפעלות: "אבא ראה נא! האיש הזה הניח חתולה על ראשו…!
לא רק ברחובות העיר העברית הראשונה היה נוהג כן. לימים התקבל ר' בערל למשרת פקיד בסוכנות היהודית שהיתה מרכז הפעילות של הציונים, ותקציבי העתק שזרמו אליה נתנו בידה כוח ושלטון על כל אלו שנזקקו לשרותיה. פנים יהודיות אמיתיות לא נראו שם כלל והוא היה היחיד בעל מראה יהודי והופעה של זקן ארוך ופאות היורדים על פי מידותיו והם נראו זרים ומשונים במקום. על אף ולמרות זאת הוא מעולם! מעולם לא הגיע למקום שלא בבגדיו החסידיים!
גם כאן הוא הקריב מפרנסתו למען שמירת העיקרון הזה. היה זה כאשר אנשי הסוכנות היהודית הפליגו לחו"ל כדי לקבל את העולים החדשים. הנסיעות האלו הכניסו תוספת משכורת מכובדת למשתתפים בהן ופעם אחת כאשר הפליגו לצרפת ולאיטליה גם ר' בערל נסע. זו היתה ההפלגה הראשונה והאחרונה שלו…
מדוע?
המראה המיוחד הזה צרם מאוד לראשי הסוכנות
כדרכו הוא עמד על עקרונותיו ולא שינה כמלוא נימה ממנהגיו ובהגיע שבת המלכה לבש בגדי שיראין – לבוש מיוחד ולא מוכר שמשך אליו עיניים תוהות וסקרניות, אבל לא יהודי חם שכמותו יתפעל מכך והוא נעמד בקרן זווית והחל לומר במנגינה ובדביקות את 'הודו לה" של לפני מנחה, וכך המשיך להתפלל את כל נוסח התפילה בנוסח הויז'נצאי המשתפך, לאחריו ערך לעצמו שולחן ושר עליו זמירות שבת בשמחה ובדביקות. אט אט הלבבות היהודיים החלו להיפתח ולהתחמם לאורו ורבים התקרבו אליו ובאו לקבל ממנו אחר שנמשכו להשראת הקדושה שאפפה אותו.
המראה המיוחד הזה צרם מאוד לראשי הסוכנות והם ביקשו ממנו ודרשו באופן חד משמעי כי יפסיק מיידית עם ה'פעילות הדתית' הזו שאינה תואמת את רוח הזמן… תוך כדי הבקשה הם אף שלחו אליו איום ברור להודיעו, שאם לא יחדול מכך הוא לא ישתתף עוד בנסיעות אלו…
אך הוא בהינף יד ביטל בתנועה חדה את דבריהם מכל וכל ומתוך תחושה עמוקה של 'ויגבה לבו בדרכי ה" הסיט אותם מעליו והמשיך במעשיו עם הלהט החסידי שבער בו. בו במקום הוחלט כי זו תהיה נסיעתו האחרונה לחו"ל והמשמעות הישירה היא הורדת סכום גדול מהמשכורת החודשית שכל כך נצרכה בימים ההם.
כדי לקבל מושג על ההפחתה הזו במשכורת, עלינו לדעת כי כל הורדה בשכר אז הייתה קריטית ממש, שכן הם חיו במצוקה ובלחץ כפי שהסיפור הבא יעיד על כך:
ברשותו היתה משאית זבל גדולה
ביום בהיר אחד חברו פגשו ברחוב כשעננה מרחפת על פניו והיה נראה טרוד ביותר. לשאלתו מה ארע לו ענה 'רעייתי ילדה בת!' [אמי שתחי' לאורך ימים ושנים טובות]
"נו, ומה כל כך נורא?… בשנה הבאה תזכו בעז"ה לבן…" בירך החבר, אך ר' בערל הסבירו: "אינך מבין… אדרבה דווקא על שנולדה לי בת שמח אני מאוד כי אין בידי פרוטה לעריכת ברית… אלא שמחר אני צריך להוציא את רעייתי והתינוקת מבית החולים ואין בידי אגורה שחוקה לשלם למונית!"
החבר המסור הרגיעו באמרו אליו: "אל דאגה, אני מחר אדאג להוציא את זוגתך מביה"ח" והוא עמד בדיבורו… ברשותו היתה משאית זבל גדולה אותה עמל לנקות במשך כל הערב ולמחרת הגיע לבית החולים ואחר כבוד הוביל את היולדת ובתה במכונית הזבל הגדולה והפתוחה הישר לביתם…!
ההקרבה והויתור על הפחתה במשכורת היתה בגדר מסירות נפש ממש, שכן היא גבלה במחסור של אוכל, אבל למען המראה היהודי שלהם הם עשו הכל ולא ויתרו אפילו על קוצו של עיקרון…
לא לעולם ראו קושי ומכאוב בגין שמירתם ההדוקה על קבלתם. קרה ומעז יצא מתוק. היה זה באחת השבתות כשחזר סבי מתפילת שחרית והנה בעליו של המפעל בו עבד צועד למולו ומשאך ראה אותו אחזה בו בהלה נוראה והוא התבלבל לגמרי מהמראה ה'נורא' של עובדו עטור בשטריימל על ראשו ועטוף בטלית על גופו! שומו שמים… סבי ז"ל שם לב להבעת פניו של מעבידו אך לא יהודי חם שכמותו יאבד את עשתונותיו ובמלוא הרגש שבו הוא רכן לעברו וברכו בלבביות בברכת 'שבת שלום'.
בהיותי בקראקא שנאתי את השחורים האלו…
למחרת בבוקר, ביום ראשון בשבוע, הוא נקרא בדחיפות לחדר המנהל ומשאך נכנס ואפילו עוד לא הוזמן לשבת על כסא, מיד הוא 'חטף על הראש' והחל לקבל גערות: "האינך יודע כי כאן בארץ ישראל תמו המראות הגלותיים הללו?! מדוע הנך מקלקל את האווירה השוררת ברחובותינו? אהה, עוד בהיותי בקראקא שנאתי את השחורים האלו… אין לך עוד מדרס רגל במפעל שלי, הבינות?!"
רבי בערל לא נבהל, הוא הישיר אליו מבט וקרא בקול: "אם רצונך לפטרני משום שיש לך עובדים מיותרים במפעל, בבקשה, עשה זאת, אך קודם לכן תפטר את אלו שנכנסו אחרי ואז יגיע תורי… אבל אם חפצת לפטר אותי בגלל לבושי היהודי הרי שטועה אתה טעות גדולה – אני נשאר לעבוד כאן! ארץ ישראל היא ארצנו, כאן מקומנו ופה נתהלך בגאון! יהודים חרדים לה' אנו והולכים בדרך האמת בביטחון גמור וללא חת! האם נכונו לנו חיים תחת שלטון קומוניסטי המדכא ומשפיל את הדת עד עפר?! הלא תבוש ותכלם!"
בעל המפעל ישב כשראשו שמוט לצדו הוא היה המום מהתעוזה של העובד הסורר, אך ר' בערל שכל ימיו לא חת מאיש המשיך להטיף לעברו את האמת הנצחית, לפיה, לא יעלה על הדעת שבארץ הקודש יסבלו יהודים רק בגלל שהם גאים ביהדותם! "לא נאפשר לכם להשלים את המלאכה שהתחילו בה קודמיכם, ואתם לא תעשו כמעשי שונאינו בכל שנות הגלות" – סיים את דבריו הנוקבים.
לאחר שחלפו רגעים ספורים, הקולות נרגעו והדי הוויכוח נדמו, התרכך בעל המפעל והוא כיבד את ר' בערל לשבת מולו והחל לשתף אותו ולספר לו בלחש כשדוק ערפילי מכסה את עיניו: "אומר לך את האמת, באותה שעה שבה ראיתיך צועד בשבת, עלו בלבי געגועים עזים לבית אבא, השתוקקתי לראות שוב את משפחתי האהובה אותה הותרתי מאחורי בגולה. הרגשות האלו צפו בי, הסעירו אותי עד מאוד ולא נתנו לי מנוח. הרגשתי אז, שאני חייב לתהות על קנקנך ולבדוק אותך ולראות עד כמה אתה אחוז ודבוק בשושלת הזהב… רציתי לבחון אותך האם אתה מחובר חזק אל המורשת? האם בצע כסף של משכורתך לא יסיר אותך מדרכך ומעקרונותיך?! עתה, כשראיתי אותך אכן דבק במסורת בית אבא, ואתה שלם עם דרכך בלב ונפש אני מבקש את סליחתך… וברגע זה אני ממנה אותך למנהל מחלקה במפעל בה הכל יהיה נתון בידך ועל פיך יישק כל דבר!"
החומה הזו, אותם בנו בנחישות ובאמונה, עמדה להם והגנה בעדם לדורות! סבי ר' בערל זצ"ל עלה לגנזי מרומים בליל שבת, באותה שעה עת היה עומד אחוז שרעפים, כשדמעות זולגות על פניו והוא מכריז 'אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו…'
סבתי מרת רבקה ולצר ע"ה עלתה למרומים ב'זאת חנוכה' כשמילותיה האחרונות הם: "אם הרבונו של עולם רוצה כך שיעשה כרצונו" וזכתה וראתה 'חמישה דורות' מיוצאי חלציהם, כולם יהודים יראים ושלמים, עובדי ה' ומדקדקים, נוטרים משמרת התורה.