אני ממונה מטעם תלמוד התורה בלונדון, על גביית שכר הלימוד מההורים. אצלנו לא חותמים על הוראת קבע, אלא יש לתזכר את ההורים בטלפון, ולדאוג שהכסף יגיע.
לפני פסח התקשרתי לאחד ההורים, יהודי אמיד, והזכרתי לו שכבר הצטבר לו חוב של שכר לימוד, ועכשיו, לפני פסח, רוצים להעביר את הכסף למלמדים, שיהיה להם להוצאות החג. הגביר הסכים שזה אכן חשוב מאוד. "כבר היום אני מביא לך את הכסף", הוא סיכם.
עבר היום, והכסף לא הגיע. עברו עוד כמה ימים, חג הפסח חלף, ספרו את העומר והדליקו מדורה לכבוד רבי שמעון, והכסף עדיין לא הגיע. סמוך ונראה לחג השבועות, התקשרתי לגביר ושאלתי: "איפה הכסף?" "מאי משמע איפה הכסף?" הוא שאל, "הרי הבאתי לך אותו באותו היום".
"זה לא יכול להיות". "מה לא יכול להיות? אני בעצמי הגעתי ברכבי לבית שלך. ראיתי את הבן שלך ילד קטן, יוצא מהבית, ומסרתי לו את המעטפה עם הכסף. היו שם אלפיים לירות שטרלינג טבין ותקילין!" "
טוב, אני אשאל את הבן שלי", אמרתי, ובקושי רב התאפקתי מלהטיח בגביר הנכבד את דעתי על התנהגותו. ממתי מעבירים מעטפה ובה סכום כה גדול לילד קטן, וסומכים עליו שהוא יעבירו לתעודתו? איפה היה הראש שלו? מדובר בסכום ששווה לעשרת אלפים שקלים! לא מתאים לו לנהוג בחוסר אחריות שכזה!
בני לא זכר שום דבר. החלטתי לנסות לברר אצל השכנים היהודים באזור, אם מצאו את האבדה. דפקתי בית אחר בית ושאלתי כל שכן, "ראית כאן בערב פסח מעטפה עם כסף?"
כך עד שאחד השכנים אמר לי: "אתה מתכוון למעטפה של אלפיים לירות שטרלינג?"
"כן, כן", אורו עיניי, "בדיוק לזה". "תשמע מה שהיה אז", סיפר השכן: "קרוב לפסח פיטרו אותי מהעבודה. לא היו לי הכנסות, וממש לא ידעתי אנה אני בא. איך אני מכניס את הפסח? עמדתי והתפללתי לבורא כל עולמים, וביקשתי שיעזור לי. מיד אחר כך אני יוצא לחצר, ומגלה בתוכה מעטפה ללא שם, ובה אלפיים לירות שטרלינג, זאת הייתה פשוט מתנה משמיים. לקחתי את הכסף בשמחה רבה, וקניתי באמצעותו את כל הוצאות החג.
"זה היה שכר לימוד המיועד למלמדים", אמרתי לו. "צריך להחזיר את הכסף לתלמוד תורה".
"אין לי עכשיו סכום גדול כזה", מענה האברך, "אבל אוכל להחזיר אותו בתשלומים". מיד התקשרתי לגביר ואמרתי לו, "הכסף נמצא. אברך שגר בשכנותי חשב שזו מתנה משמיים לכבוד פסח, ועכשיו הוא אומר שיחזיר את הסכום בתשלומים".
"הוא לא צריך להחזיר", נענה הגביר, "הכסף נתון לו במתנה גמורה, ותיכף אני מביא לך מעטפה חדשה". הפעם הזאת, המעטפה הגיעה כמובן עד אליי, בלי תיווכים מיותרים של ילדים קטנים…
רק המסר נותר מהדהד: לפעמים הקב"ה מאבד לאדם את שיקול הדעת הנכון, בשביל לקיים שליחות נסתרת. משיב אחוד דעת נדיבים, כדי להקים מעפר דל.
(עלון השגחה פרטית מס' 132/ משפטים-תרומה פ"ד)