השבוע הזדמן לי לבקר בישיבה גדולה חשובה בירושלים עיר הקודש.
חוץ מהגעגועים והקנאה שעלתה בליבי לימים היפים ההם, אני חש שמחובתי לשתף אתכם בכמה אנקדוטות שהספקתי לשים לב ברבע שעה ששהיתי שם בבין הסדרים, שתדעו שהדור שלנו אינו יתום ויש לנו עם מי להתגאות.
הדבר הראשון עוד לפני שנכנסתי להיכל בית המדרש, ורק שמעתי מבחוץ את ה'קול תורה' והריתחא דאורייתא, פתאום ראיתי בכניסה ל'בייסמדרש' על אדן החלון מונחת לה בשלווה ערמה של טלפונים. אף אחד לא נוגע בהם. אין צריך לומר כמובן שאיש לא ההין להכניס מכשיר טלפון לפנים ההיכל חלילה. מאן דכר שמיה!
הצצתי מבעד לחלון על הבחורים שיושבים ועוסקים בתורה ופשוט התרגשתי.
זהו, רשמתי לעצמי ב'צֶעטַאלֶע'…
לאחר מכן הסתיים סדר א' והבחורים הלכו לחדר האוכל, (יום שני זה כנפיים שמעתי אחד מהם אומר לחברו…) בכל אופן הם כבר בצום משעה תשע בבוקר, ותורה מתשת כוחו של אדם.
אבל פתאום הבחנתי בשני בחורים שעמדו בצד ודיברו ביניהם בלימוד בסוגיא של 'ברי ושמא' מי עדיף, זה אומר בכה וזה אומר בכה, הצד השווה שביניהם ששכחו שהם רעבים, ושכחו מעצמם, מי צריך לאכול עכשיו בכלל, "משולחן גבוה קא אכלי…"
כשיצאתי מבניין הישיבה, בשעת 'בין הסדרים', עמדה שם משאית שהביאה סחורה לחנות סמוכה, הפועל שסחב את המשטח על העגלה (המכונה גֶ'ק) עשה תנועה לא נכונה, וכל הקרטונים התהפכו בקול רעש גדול. אך ראה זה פלא, הפועל עוד לא הספיק להתאושש ולאמוד את ההשלכות של הטעות שלו, והנה חיש קט רצו כמה בחורים בזריזות, ובלא אומר ודברים כל אחד תפס שניים שלושה ארגזים חזרה למקומם.
גילוי נאות: אני רק עמדתי מהצד וחייכתי חיוך רחב…
"גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא" (אבות ו')
ל'הארות' וביקורת בונה: [email protected]