"ויקחו לי תרומה"
ידוע הביאור שביארו בפסוק זה, שכל מה שהאדם עושה לעצמו הוא עושה, והנותן לאחרים הרי הוא אליבא דאמת לוקח לעצמו, כי ברכת ה' היא תעשיר, וככל שאדם מתחזק יותר באמונה בה' יתברך, כך הוא מתדבק יותר בקיום מצוותיו בלי שום חשש ודאגה לחסרון כיס שעלול להיווצר כביכול מהן, ביודעו בידיעה ברורה שאין אדם השומע לקב"ה מפסיד. ובעניין זה שמעתי מפיו של איש צדיק וקדוש, שאמר שאם אדם היה יודע כמה גדולה החשיבות של כל מצוה וכל מעשה חסד שהוא עושה, הוא היה רודף כל ימיו אפילו אחרי השונאים הגדולים ביותר שלו, כדי לעשות להם טובה ולגמול עמהם חסד.
זקני הרה"צ רבי משה אליהו גראס זצ"ל, היה איש אמיד מאוד, בהונגריה שלפני המלחמה. הוא היה אוהב צדקה וחסד באופן בלתי נתפס, ותמיד היה מוצא כל מיני אמתלאות כיצד יוכל לתת כסף לעניים בלי שישימו לב שהם מקבלים צדקה.
דרכו היתה שהוא היה מוצא להם כל מיני עיסוקים שהוא לא היה זקוק להם בכלל, כדי שיוכל לאחר מכן ליהנות אותם במטבע הגונה כשכר על פעלם. הוא גם היה מלחין ניגונים, ולפעמים יכול היה לגשת לאיזה נער או ילד בן להורים עניים, ולומר לו שמאחר ויש לו ניגון חדש והוא רוצה שילמדו אותו, הוא מבקש ממנו שילמד את הניגון ולאחר מכן ילמד אותו לכמה ילדים נוספים, ובתמורה היה נותן לו סכום נכבד שייתן להוריו כשכר על 'טרחתו', וכך היה עושה בדרכים שונות, בהיותו חכם מחוכם למעשי צדקה וחסד בהצנע לכת.
למרות עושרו הרב, הוא היה מתגורר בבית פשוט, בלי שום פאר והדר, לא בפנימיות הבית ובוודאי לו בחיצוניות שלו. הבית נראה כמו עוד אחד מבתי העיירה ואף פחות מהם. ילדיו של הסבא היו שואלים אותו לא פעם, מדוע אינך נוהג כמנהג העשירים שמשפצים את הבית, מרחיבים אותו, דואגים לכך שצמחייה נאה תקיף אותו מכל צדדיו כמנהג בעלי בתים חשובים, למה הבית שלנו צריך להיראות כזה פשוט ואפילו קצת מוזנח? סבא היה דוחה את דבריהם ואומר להם שאין זו דרכה של תורה. יהודי שזכה לברכת ה' צריך להשתמש בה כדי לגמול חסד עם סובביו ולא כדי 'לנקר את עיניהם' בפאר והדר חלילה וחלילה.
כינס סבא את ילדיו סביב השולחן
כאשר הגיעו ימי הרעה והצר הצורר החל להשתלט על אירופה, ירדה קרנם של היהודים בעיני השלטונות המקומיים, ועוד לפני שבאו הנאצים הארורים ימ"ש כבר החלו רדיפות נגד היהודים העשירים בטענה שאת כל כספם עשו משל הגויים. בתוך זמן קצר, פשטו הגויים המוסתים על בתי היהודים העשירים וגירשו אותם, בזזו את כל הרכוש והשתלטו על הבתים והקרקעות. אולם לביתו של סבא אף אחד לא פרץ, הוא לא נחשב בעיני הגויים לאיש עשיר, כי ביתו היה פשוט ודל, כמו בתי העניים של העיירה.
כינס סבא את ילדיו סביב השולחן, הוציא מהארון גמרא, מסכת בבא בתרא, ופתח בדף י"א: ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם, ואתה מבזבזם? "אמר להם אבותי גנזו למטה, ואני גנזתי למעלה. אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו… אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות, ואני גנזתי דבר שעושה פירות… אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות… אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי… אבותי גנזו לעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא".
"רואים אתם ילדי", אמר להם סבא, "כל העשירים האחרים שפיארו ורןממו את בתיהם והפגישו את עושרם, נאלצו להיפרד מכל כספם וזהבם, לאחר שבאו השונאים ולקחו אותו, אבל אנחנו, את הכסף שלנו אף אחד לא יכול לקחת, כי הוא כבר שמור במקום הטוב ביותר, בגן עדן!".
ולמען האמת, אין אנו צריכים להגיע לכזה מצב חלילה וחלילה שהכסף יאבד לידי שונאים ואויבים רח"ל. אלא גם בפשטות, כשרואים אדם שמבלה את כספו על ענייני עוה"ז, הרי ברור שההנאה שלו מהכסף היא זמנית, ואילו כל שקל שנתרם מידו לצדקה, יסב לו הנאה נצחית, ויעמוד לו לנצח נצחים בשמי מרום, והרי גם מונבז המלך לא 'הוכיח' את דבריו ממעשה שהיה בימיו, הוא נפטר בכבוד ואף אחד לא לקח את כספו או את כספי אחרים, אבל הוא חי באמונה פשוטה וחזקה – כל נתינה לאחר, היא לקיחה לעצמו.
**
היה מתח מאוד גדול בעניין, ולבסוף החליטו לעשות את הניתוח
ומעשה היה עם הרבי הקדוש רבי ישראל אברהם מסקולען זיע"א, שלעת זקנתו נזקק פעם לעבור ניתוח, והיה ספק גדול אם כדאי לעשות את הניתוח או שעדיף לוותר עליו מפאת חולשתו של הרבי ומצבו הרפואי.
היה מתח מאוד גדול בעניין, ולבסוף החליטו לעשות את הניתוח. הרבי יצא מביתו והתיישב במכונית ובני לווייתו הכניסו את הדברים האחרונים לתא המטען ונערכו לצאת לדרך, כשלפתע צדו עיניו של הרבי את דמותו של יהודי שהגיע לנקוש על דלת הבית, ומראהו גילה שהוא 'משולח' שהגיע כדי לבקש כסף לצדקה.
אמר הרבי לגבאי שייגש לאותו יהודי וישאל לרצונו, אבל הגבאי ענה בביטול שבטח הוא רוצה לבקש כסף, ועכשיו אנחנו הרי ממהרים לנסוע לניתוח. אבל הרבי אמר לגבאי: "לא לא, קרא לו הנה, אני זקוק לו בדחיפות". קרא הגבאי ל'משולח', והרבי נתן לו סכום נאה כדרכו כל הימים לתת בעין יפה ובנדיבות לב גדולה, והמכונית יצאה לדרך.
החל הרבי ללמד את מלוויו שיעור ב'אמונה'. "ראו כמה טוב ה'", אמר להם, "הרי אם היהודי הזה לא היה מגיע בדיוק כשאנחנו יוצאים לדרך, היינו צריכים לחפש מישהו כדי לתת לו צדקה, כדי שיהיה לנו לשמירה ולהצלחת דרכינו. והנה הקב"ה סיבב את זה בצורה כזאת נפלאה שבדיוק כשעמדנו לצאת לדרך הגיע יהודי לבקש צדקה, ובכך הוא עשה לנו טובה עצומה שהוא חסך לנו את הצורך לחפש אחריו…".
למעשה, הביא הרבי את אהבת המצווה ורדיפת הצדקה שלו לכזאת דרגה שלא רק שהוא הרגיש שהוא 'לוקח' בשעה שהוא 'נותן', אלא שהוא גם הרגיש שמי ש'לוקח' בעצם גומל עמו טובה גדולה ו'נותן' לו מתנה טובה ועצומה.
הנה כי כן, מצוות הצדקה היא מצוה גדולה וחשובה עד מאוד, ויש בכוחה להציל את האדם מכל צרה וצוקה, כמו שנאמר 'צדקה תציל ממות', ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה, ובזכות מצוות צדקה נזכה לשמירה מעולה עלינו ועל כל ישראל בעת הזאת ובכל זמן ועת, ונזכה לגאולה השלמה ולבניין בית המקדש השלישי, שיהא מקום משכן לשכינה הקדושה בתוכנו בבניין עולם, אמן.