מאת: אלעזר גולדברג
לקראת פרשת משפטים, בו אנו עוסקים בדינים ומשפטי התורה ביקשנו לברר מה הם הכלים באמצעותם יכול כל יהודי לקנות בנפשו את התורה. לשם כך קיימנו שיחה מיוחדת עם הגאון רבי אליהו דיסקין שליט"א, הנודע בכל גלילות ישראל בשיעוריו ודרשותיו הנפלאים, שמענו מפיו פנינים יקרים על דרכי קניניה של התורה אותם אנו למדים מדברי חז"ל ומהנהגות רבותינו.
בקבלת התורה, נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י שבכל שאר החניות נאמר "ויחנו" וכאן נאמר "ויחן" ללמד שכולם היו כאיש אחד בלב אחד, באחדות נפלאה.
אותה אחדות לא באה לחינם, אלא מתוך ההכרח לקנות מידות טובות שבין אדם לחברו כדי לקבל את התורה בשלימות כראוי. כמו כן קבלת התורה מאהבה לאחר נס פורים היתה מתוך אחדות ואהבת רעים, כמו שאמרו במסכת שבת (פח, א): "הדור קבלוה בימי אחשוורוש, דכתיב 'קיימו וקבלו היהודים', קיימו מה שקיבלו כבר". במגילה המילה "קבלו" כתובה בכתיב חסר – "קבל", לרמוז שגם באותה עת היו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד וזה מה שאיפשר את קבלת התורה מאהבה. לפיכך תיקנו לנו לעסוק בפורים במצוות שבין אדם לחברו כמשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים.
אמר לו מרן החזון איש, דע לך שחכמת התורה איננה ככל החכמות שבעולם
לפני שישים שנה היה בירושלים אדם גדול, רבי משה ישעיה לנדא זצ"ל, מגדולי תלמידי מרן החזון איש זצ"ל. דרכו בקודש היתה לבוא בכל שבוע אל בית החזון איש כדי לשאול את פיו בענייני הלכה והשקפה. פעם התלונן בפניו שאנשים מנצלים אותו בכל שבוע ומבקשים ממנו שיעביר את שאלותיהם ובקשותיהם אל מרן ומחמת כך הוא רוצה להפסיק לבוא לבני ברק מפני שהדבר מבטלו זמן רב מלימוד התורה. אמר לו מרן החזון איש, דע לך שחכמת התורה איננה ככל החכמות שבעולם, כי אמנם ההכשרה וההתלמדות בכל המקצועות שבעולם תלויים בכישרונו של הלומד, אך התורה איננה תלויה בכשרון כי אם בזַכּוּת הנשמה והכשרון בא כתוספת לזה, לפיכך מעשה החסד שאתה עושה בכל שבוע עם המוני בית ישראל הוא הדבר שמחבר אותך יותר מהכל אל התורה, כי הנשמה מזדככת על ידי המידות הטובות וככל שאדם נושא בעול עם חברו, חי את צרכיו של זולתו ומטיב לו, כך הוא מוכשר לקבל את התורה ולהיעשות אדם גדול בתורה, לפיכך העזרה שהנך מביא לאחרים הזקוקים לה אינה מבטלת אותך מן התורה, אלא אדרבא – היא היא התנאי שלך להתחבר אל התורה באמת ולעשות בה קנין נצחי, לא ביטול תורה יש כאן כי אם קיום התורה!
מצינו ברבי עקיבא שהיה בעל מידות מופלגות מאוד מאוד. בגמרא המפורסמת במסכת כתובות (סב, א) מסופר שרבי עקיבא היה עם הארץ ורועה צאן עד גיל ארבעים שנה ורחל הצדקנית בתו של כלבא שבוע ראתה בו של "צניע ומעלי" ומיד חפצה להינשא לו, לאחר ששאלה את פיו אם יסכים ללכת ללמוד תורה ונתן את הסכמתו, קיבלה ממנו קידושין ונישאה לו. המעלות שראתה רחל בעקיבא הן מידות טובות – צניעות ומידות שבין אדם לחברו, היא ידעה בחכמת הלב שלה שהמעלות הללו הם שיתנו לו את הכוחות ללכת ללמוד תורה בהתמדה נוראה לאחר נשואיהם עד שיעשה אדם גדול בישראל. לא כשרונות היא ראתה, כי אם חכמת לב במידות טובות.
כאשר מבררים על בחור ישיבה לצורך שידוך ורוצים לשבחו
חז"ל מספרים (מנחות כט, ב) שכאשר משה רבינו עלה למרום לקבל את התורה בארבעים יום שלאחר מתן תורה, הראה לו הקב"ה את רבי עקיבא בן יוסף שהוא דורש כתרי אותיות, כשראה זאת משה רבנו, אמר: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? הדברים מבהילים על הרעיון, הלא משה רבינו הוא רבם של ישראל, הוא גואל הגדול של בני ישראל משיעבוד מצרים והוא קיבל את התורה מהר סיני ומסרה לישראל, כיצד יתכן שהוא ישאל מדוע הקב"ה לא נתן התורה על ידי רבי עקיבא שעד גיל ארבעים שנה לא ידע צורת אות?! אלא הן הן הדברים, ברבי עקיבא היה דבר מיוחד במינו בו השקיע ועליו עבד רבות עוד לפני שלמד תורה והוא שגרם לו לגדול וליעשות גאון עולם עד שחלשה דעתו של משה רבינו וטען שהוא ראוי להיות מוסר התורה שבכתב לישראל!
על אותו ענין שהיה רבי עקיבא שלם בו והכשירתו לגדול בתורה, אנו למדים מדברי בגמרא במסכת שבת (קכז, ב), שם מסופר על אדם אחד שהשכיר עצמו כפועל במשך שלוש שנים ובסיומם ביקש שכרו ובעל הבית אמר לו שאין לו שום דבר לתת לו והפועל דן אותו לכף זכות ולא הקפיד עליו ולאחר מכן הגיע בעל הבית ושילם שכרו בתוספת פיצוי גדול ונשבע לו שכמו שחשב בלבו כשדן אותו לזכות כך אכן היה. בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סימן סג) ציין על מעשה זה לדברי בעל השאלתות (סימן מ), שאותו בעל הבית היה רבי אליעזר בן הורקנוס והפועל שנשכר אצלו היה רבי עקיבא, אך הוא מחדש שם דבר נוסף ונורא מאוד: "ואין ספק שאירע זה בזמן שהיה עם הארץ. ויש ללמוד מהאי עובדא כמה צניע ומעלי הוה גם בעת ההיא, שככה היה דן לכף זכות על כל דבר ודבר את בעל הבית". אין לנו אפשרות לתאר את מעלת מידותיו של עקיבא באותה שעה, במקום לקבל שכרו על שלוש שנים תמימות של עבודה קשה, חזר אל ביתו בפחי נפש ובכל זאת לא הקפיד כלל וכלל אלא דן את רבי אליעזר לזכות. הרי לאו דין בר נש! זאת הנהגה של מלאכי השרת. אין פלא אפוא שמאדם כזה צמח לבסוף התנא הקדוש רבי עקיבא, מנחיל התורה שבעל פה לכל ישראל.
מהו המסר העיקרי ללומדי התורה בימינו, כיצד יוכלו לזכות לגדול בתורה?
על כל צעיר שעוסק בתורה בעולם הישיבות והכוללים לדעת כי בקרבו שוכנים מוח ולב, כדי שהמוח ידבק בהקב"ה עליו לעסוק בתורה ובכדי שהלב ידבק בו יתברך צריכים להידבק במידותיו של הקב"ה – להיות רחומים וחנונים ושלמים במידות טובות שבין אדם לחברו. מאחר שהתורה היא דבר השם, על מנת להתחבר אליה חיבור ראוי ושלם צריך את הכלים עמהם קונים את התורה, הכלים הללו הם קנייני הלב – מידותיו של הקב"ה.
הגמרא במסכת ברכות (נה, ב) דורשת על הפסוק (דניאל ב, כא) "יהב חכמתא לחכימין", שמקור הענין בפסוק (שמות לא, ו) "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה". נשאלת השאלה, מדוע רק מי שנולד חכם זוכה לחכמה, הרי לכאורה אין זה מדרכי היושר, הלא הוא כבר נולד חכם וממילא זכה לחכמה נוספת ולא מחמת עבודתו ועמלו. התירוץ על כך הוא, שלא נאמר 'ובשכל כל חכם מוח נתתי חכמה' אלא "בלב כל חכם לב נתתי חכמה", התורה מדברת על חכמת הלב, תיקון המידות שבין אדם לחברו ומי שעבד על תיקון מידותיו הוא נעשה כלי קיבול לקנות את התורה ולגדול בה. זו כוונת חז"ל שמקור הפסוק בדניאל "יהב חכמתא לחכימין" הוא בפסוק "בלב כל חכם לב נתתי חכמה" – דוקא מי שיש בו לב חכם במידות טובות הוא הזוכה לחכמת התורה!
ככל שהאדם מתקן את מידותיו, כך התורה מתחברת לאישיות הפנימית שלו והיא נעשית חלק מעצמותו. אך אם קיימת בו השחתת המידות, הוא יכול להיות המתמיד הכי גדול ובעל הכישרון המובחר ביותר, לכתוב 'חבורות' ושטיקלאך תורה, אך כל התורה שלומד היא מן השפה ולחוץ.
כמה רחוקים אנו מדעת התורה האמיתית, שכאשר מבררים על בחור ישיבה לצורך שידוך ורוצים לשבחו, אומרים: הוא בעל כשרון כל כך גדול שאילו ינצל את כל כשרונותיו יוכל לגדול כרבי עקיבא איגר… אולם באמת לא בכישרון תלוי הגדלות בתורה, אלא השבח הנכון שצריך לומר הוא: הוא בעל לב טוב ומידותיו מתוקנות כל כך שאילו יוסיף וילמד תורה יוכל לגדול כאחד מהגדולים הקדמונים…