מספר הר"ר פנחס ראזען שליט"א ביתר
אני משמש כמלמד בת"ת בירושלים.
באחד הימים המפקח של הכיתות הגבוהות בחיידר קורא לי, ומבקש שאקבל תחת חסותי ילד שתלמודו קשה עליו כברזל.
הילד לא לומד, לא בעניינים בכלל, וגם בחברה מצבו נוראי, הוא לא מתקשר כלל.
הוא ביקש ממני לנסות לעשות איתו משהו.
המפקח הדגיש שאין לי מה לצפות לתגמול, אלא כולו לשם שמים, זאת מכיוון שאבא שלו הוא עני מרוד ומיואש ממצבו זה מכבר.
אמרתי למפקח , אתה טועה, אבא שלו מליונר גדול… אני מכיר אותו שנים רבות, משוחח אתו כל יום, והוא תמיד נותן לי בעין יפה, אני מאמין שהוא ישלם לי בריווח גדול…
המפקח הביט בי מופתע:
– האם אנו מדברים על אותו בן אדם?
– לא. אני לא מדבר על בן אדם. אבא של הילד בשמים הוא כל יכול, ובטוחני שאם אשקיע בבנו המתקשה ואסייע בידו ללמוד תורה, הוא ישלם לי בעין יפה!
קיבלתי את הילד לשיעור ראשון,
מה נשמע? מה שלומך? הילד לא מגיב ולא מתעניין.
הוא גם לא יודע באיזה מסכת אוחזים בכיתה.
אפילו משנה אחת אינה מוכרת לו…
ניכר היה שהילד ממוצא אמריקאי. התחלתי לדבר אתו על אמריקה, האם ביקר שם פעם, מה ראה, בניינים גבוהים? דברים יוצאי דופן? ואין תגובה. כלום.
על הכל הוא ענה בצורה לאקונית ומנוכרת כדי לצאת ידי חובה ותו לא.
מבטו נותר אטום…
באותו בוקר עשיתי בדיקת דם.
סיפרתי לו שהייתי בקופת חולים, התחלתי לדבר על בעיות הבריאות שלי, ודווקא בחלק הבריאותי הוא התעניין מעט…
סיפרתי לו סיפור.
בקופת חולים ישבה והמתינה אשה חילונית מבוגרת ועוינת, בידה החזיקה רצועה הקשורה לכלבלב קטן שקישקש בזנבו.
בספסל ממול ישב אברך משי עסוק בגמרתו בריכוז.
התור של האשה הגיע, והיא ניגשה וביקשה מהאברך שיחזיק ברצועה של הכלב עד שהיא תצא מהרופא…
בתחילה האברך היסס, אבל השיקול של חילול ד' גבר כנראה, והוא נתן את הסכמתו.
הכלב, ברגע ששם לב לכך שלא גבירתו היא המחזיקה ברצועה, החל להשתולל.
האברך שאינו מורגל בכגון דא, שחרר את הרצועה, והכלב ברח… הוא יצא החוצה לכיוון הכביש, ורכב שחלף במקום במהירות דרס את הכלב…
כשהמטרוניתא יצאה סוף סוף מחדרו של הרופא היא כעסה מאד, ודרשה מהאברך לבוא להתדיין אתה בפני בית משפט.
האברך אמר: אצלנו מתדיינים אך ורק בבית דין.
והאשה הביעה את הסכמתה.
כשהגיעו לפני הדיינים התחילו לדון בדיני שומר שכר ושומר חינם, ושאלתי את הילד שישב מהופנט – מה דעתו, האם האברך חייב בתשלום?
הוא טען שמה פתאום, האברך לא אשם…
אבל אני טענתי לו "כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו" יש כאן פשיעה בחיובי השמירה, אין ברירה לא נעים אבל צריך לשלם…
הילד התחיל להתעניין אולי אפשר להציל את האברך המסכן, ואז הצעתי לו "אולי האברך נחשב אנוס"… וכך התחיל דיון והתארך, כשהילד משתף פעולה באופן מלא, ומתוודע לראשונה ללימוד עם טעם!
הילד החל להתעניין בלימוד, אח"כ הצעתי למלמד לשתף אותו בשיעורים, והוא התחיל קמעא קמעא לדבר רהוט ולהאמין בעצמו, ותוך ימים לא רבים נהיה ילד מקובל בחברה ומצליח בלימודיו. בחיידר שמחה וששון, ובביתו של הילד- חג, הילד האבוד עלה על דרך המלך!
באותו שבוע שהתחלתי את הלימוד המשותף התקשרו אלי מהבנק שאני בפיגור בתשלומי המשכנתא בסכום של ארבעים ושנים אלף ש"ח.
בגלל המלחמה האריכו לי את ההמתנה, אבל כלו כל הקיצין ועלולים לעקל לי את הבית חלילה…
הלכתי לארון הקדש ושפכתי את לבי להקב"ה.
אמרתי: אבאל'ה, אני רוצה ללמוד עם הילד שלך, ולא לנסוע לארה"ב לקבץ נדבות…
אנא אבא תעזור לי!
אחרי יומיים התקשר אלי גיסי וסיפר שמצאו קרן נאמנות של אמי ע"ה שנפטרה לפני שבע שנים ועבדה עד יומה האחרון. עו"ד עבד על התיק זמן רב, וכעת זה הסתיים בהצלחה.
הסכום שמוכן ללכל אחד מהיורשים הוא… 42.000 ש"ח בדיוק.
הכסף הועבר ישירות אל הבנק למשכנתאות. האבא המליונר שילם בעין יפה!