אלעזר גולדברג
זכה דורנו לראות בפריחתו של עולם התורה. הבטחת השם יתברך לעמו: "כי לא תשכח מפי זרעו" מתקיימת, והיכלי הישיבות מלאים בצעירים העוסקים בהוויות אביי ורבא. אמנם לצערנו, קיים מיעוט משמעותי של בחורים שאינם מוצאים את הטעם וההנאה בלימודם והחשק ללמוד מהם והלאה. שוחחנו עם הגאון רבי ברוך צבי גרינבוים שליט"א שידיו רב לו מזה עשרים שנה ויותר בחינוך בחורי ישיבות בהצלחה רבה, ביקשנו שיואיל להצביע על שורשי הבעיה ולשתף מנסיונו רב השנים כיצד ניתן להכניס את החשק הכל כך נצרך ללומד הצעיר ומה יכולים מגידי השיעורים וראשי הישיבות לעשות כדי לתרום להרגשת החיבור לתורה.
מהי הנקודה שגורמת לאיבוד הגישמאק של הצעיר הלומד בישיבה?
ישנם כמה דברים המפריעים לתחושת החיבור לתורה וממילא גם לחסרון השמחה וההנאה. אך הדבר העיקרי הנוגע לרוב הבחורים, הוא האופן בו לומדים את פשט דברי הגמרא. כידוע, את לימוד הגמרא מתחילים כיום בכיתה ה' בתלמוד תורה ובכיתות הגבוהות יותר כבר מלמדים מפרשים שונים בנוסף לגפ"ת, ראשונים ואחרונים. שמתי לב עם השנים, שבחורים רבים לא התרגלו ללמוד את הפשט של הגמרא ובכל סוגיה הם מיד מתחילים לדבר על סברות המפרשים, למרות שאת פשט הגמרא עצמה אינם מבינים, עד כדי כך שאפילו לקרוא את הגמרא עם פיסוק נכון ובניגון מתאים הם אינם יודעים… כאשר הם לומדים כך, דברי הגמרא נותרים במוחם בצורה מאוד מעורפלת, וכל המסקנות והידיעות שמופיעות בה נשמעים מפיהם כדקלום בעלמא.
הבעיה ברוב הפעמים אינה נעוצה בהקשבה, שכן למרות שמרוכזים בדברי המלמד והמגיד שיעור, הם לא קיבלו מהמלמדים את הדרך הנכונה ללמוד את הגמרא עצמה, אלא התמקדו בשיעור בעיקר בדברי המפרשים. כך נוצר מצב שבסדר החזרה הבחורים 'מדברים בלימוד' או סביב הלימוד, ואינם לומדים את הגמרא עצמה, כי לא לימדו אותם איך לגשת ללימוד כזה בצורה יסודית. זכורני מקרה קיצוני בו בחורים מבוגרים בישיבה גדולה נשאלו מה הפשט הפשוט של המושג "יאוש שלא מדעת" המוזכר בגמרא במסכת בבבא מציעא והם לא ידעו להשיב איך המקרה המדובר נכנס בפשט המילים 'יאוש שלא מדעת', וכל מה שידעו לדקלם זה רק את מה שאומרים על זה המפרשים…
כאשר בחור מאבד את השמחה וההנאה בלימוד, עד להיכן מצבו עלול להידרדר?
כאשר הבסיס של לימוד פשט הגמרא חסר, הדרך לניתוק מהלימוד קצרה. מניסיון רב שנים אני יכול לומר שיש אמנם הרבה סיבות, כגון בעיות קשב וריכוז וגירויים שונים שיש בדורנו, אך כאשר יש לבחור את הבסיס של ידיעת הפשט, תהיה לו הנאה ושמחה בתורה והדבר יסייע לו להתגבר על שאר הבעיות, לכן הנושא הזה חשוב עד מאוד.
לפני שנים רבות הזמנתי את מרן הגאון הגדול רבי משה הלל הירש שליט"א לשאת דרשה בכנס ראשי ישיבות שכותרתו "טעם בלימוד". מרן רבי משה הלל התחיל את דבריו בדברי הקדמה וכך אמר: ביקשו לדבר על החדרת ההנאה מהלימוד לבחורי ישיבה. הבה ונתבונן מה הם הדברים שמונעים את הטעם בלימוד: בעיות רגשיות כגון בטחון עצמי, על כך אנו לא מדברים.– בעיות קשב וריכוז, זה גם כן לא הנושא שלנו. כך הוא מנה עוד מספר בעיות ששייכות לבחורים מסוימים אך לא לרוב הבחורים ואז אמר: אם כך, לאחר שניפינו את כל הבעיות שמנינו, מה נשאר לנו? מדוע לבחור שאין לו את הבעיות הנזכרות אין טעם בלימוד? או אז הוא החל לבאר את הדבר הפשוט שכאשר מסירת שיעורי הגמרא בישיבות תהיה בצורה נכונה, באופן שלתלמידים תהיה היכולת ללמוד ולהבין את פשט דף גמרא כמו שצריך, השמחה וההנאה בוודאי יבואו לליבם של התלמידים.
כיום יש ענין נוסף שבחורים רבים מתקשים להתמודד איתו והוא היכולת להתרכז במשך כל השיעור שנמשך בדרך כלל שעתיים ויותר. האם ישנה דרך ללמד באופן שיגרום ליכולת ריכוז גבוהה יותר?
אצל בחורים רבים קיימת בעיה שהתפתחה עם השנים בת"ת ובישיבה קטנה. הם התרגלו לשמוע שיעורים 'מבחוץ', והם לא נדרשו לעבוד 'בתוך הגמרא בפנים', לקרוא בפנים, להסביר איך כל המילים של הגמרא מסתדרות, ואיך המפרשים נכנסים לתוך פשט הגמרא.
תחילה אומר מה הדרך בה אני נוקט בישיבות בהן אני מלמד ולאחר מכן נציע דרך שכדאי לנקוט בה בשאר המוסדות בעולם הישיבות. אצלנו נוקטים בשיטה שאנו קוראים לה "20-80". בשיטה זו שמונים אחוז מהשיעור בגמרא מוקדש לדיבור של הבחורים ועשרים אחוז בלבד לדברי המגיד שיעור. הרעיון העומד בבסיס שיטה זו – שעיקר תפקידו של הר"מ הוא לכוון את הבחורים להגיע בעצמם אל הפשט בגמרא. לדוגמא: הר"מ נותן לבחור לקרוא ולהסביר את הגמרא ובמקביל מבקש מבני השיעור לומר האם ההסבר של הבחור בפשט הגמרא נכון. הר"מ מעביר שאלות מנחות ומאתגרות לכל אחד משומעי השיעור וכך נשמר המתח אצל השומעים שהנה מגיעה אליהם שאלה… הר"מ מציע חידוש בסוגיה ואז שואל את התלמידים היכן כתוב חידוש זה בדברי הגמרא? אחד הבחורים נדרש לעיין ולהשיב על כך ואז בחור שני מאותגר להעיר על כך שלכאורה זה אינו מדוייק ובחור שלישי משיב לו. כמו כן קריאת הגמרא נעשית על ידי הבחורים כשהר"מ מכוון אותם לפיסוק ולניגון הראוי. לאחר כל חידוש שמשמיע הר"מ, מתבקשים בחורים מסוימים לחזור על ה'וורט' בצורה ברורה, כך ידע הר"מ האם באמת דבריו נשמעו. רוב השיעור מתנהל באופן הזה – עם מתח לימודי תמידי, כשהעבודה ברובה מוטלת על כתפיהם של התלמידים. כאשר לומדים בצורה כזו, יכולת הריכוז משתפרת פלאים, גם ההבנה של סוגיות הגמרא נקלטת כפי שצריך ובעיקר מגיעה הנאה מהלימוד כשהבחור מביא את עצמו כל הזמן לידי ביטוי ודבריו נשמעים.
בשאר עולם הישיבות, הגם שלא ניתן לשנות את צורת הגשת השיעורים, העצה למגידי השיעורים היא לשתף יותר את התלמידים במהלך בניית הסוגיה, החל מקריאת הגמרא רש"י ותוספות וכלה בדברי המפרשים. בדרך זו השיעור מרתק הרבה יותר, הריכוז של כלל התלמידים מתחזק וגם אחוז גבוה מהבחורים שאינם מוכשרים מאוד מסוגלים להתרכז ולהבין את הנאמר במקום להתפזר ולהיות חולמניים בגלל חוסר עניין…
תועלת גדולה נוספת יש לצורת לימוד זו שהבחורים לומדים עם הרבה גישמאק, כי הם מקבלים בזמן השיעור את היכולת ללמוד בעצמם את הגמרא בצורה טובה עם יסודות איתנים, מה שמביא את השמחה וההנאה מהלימוד.