הנה שוב הגיע הרגע המיוחל, בו אנו מקבלים את הזכות למחילה ולכפרה. בני עדות המזרח אומרים סליחות מאז ראש חודש אלול, ובמוצאי שבת התחלנו כמנהג האשכנזים, באמירת סליחות. זכות מאת הבורא יתברך המאפשר לנו לבקש סליחה ולזכות במחילה. הזכות ניתנת לנו כמובן על עניינים שבין אדם למקום, אך החובה המכופלת הינה בכל הנוגע לעניינים שבין אדם לחבירו.
דא־עקא, שפעמים רבות אנו מחפשים במושג 'סליחה', את הזולת שצריך לבקש מעמנו סליחה. אנו נזכרים בכל מיני עוולות או טענות שיש לנו כלפי הזולת, ומרגישים כי הנה הגיע הזמן ואולי הוא שפגע בנו, ההוא שעשה לנו, סוף סוף יתעשת ויבקש מעמנו סליחה.
כך גם מוכר המושג המפורסם, לפיו כאשר אדם מכה בשמונה־עשרה באמירת 'סלח לנו', בדרך כלל נוטה הוא להכות על לב־זולתו. אמנם באופן פיזי מכה הוא על לוח לבו, אך המחשבות נודדות אל ההוא שעשה לי, וההוא שחטא לעומתי, וההוא שחייב לבקש ממני סליחה.
הסליחה האמיתית, הסליחה הרצויה, הסליחה הנכונה – היא זו המכוונת כלפי עצמנו. ממי אני צריך לבקש סליחה, בפני מי אני צריך להביע מחילה, למי מגיע פיוס ממני. אגב, ברגע שזו באמת תהיה המחשבה האמיתית של כל אחד מאיתנו, הרי שכל אחד יבין ממי הוא צריך לבקש סליחה, וכך אכן תבצע הדבר כלפי הזולת.
כי ברגע שכל אחד חושב רק על מי האחר שצריך לבקש סליחה ממני, המעגל נותר כך פרוץ – ואף אחד לא עושה את הצעד באמת לבקש סליחה מזולתו. כי הוא מחכה שזולתו יבוא לבקש סליחה ממנו
הדבר מזכיר לי את אחד האומנים המפורסמים שעלה להופיע על אחת מן הבמות הגדולות והנחשבות ביותר בארצות הברית. האולם היה מלא ברבבות משתתפים שבאו ליהנות מן המופע, והאמן ביקש לבצע תרגיל מענין שיגרום לכולם להתחבר אליו כבר למן הרגע הראשון.
נו, הכיצד יעשה זאת?! אם יבחר כמה מן הקהל ויבצע עם מאיזשהו תרגיל מרתק, עדיין ישארו רבבות שלא ישתתפו בפועל, וגם אם יהנו – תחושה לא תהיה עוצמתית כמו במידה וכולם ישתתפו באופן ישיר.
וכיצד ניתן להפעיל את כל הרבבות בו זמנית?
חשב מבעוד מועד והגה רעין. כאשר עלה אל הבימה, הציג עצמו – ופנה אל כל הנוכחים שכאמור גדשו את יציע האולם בהמוניהם. "כעת, אבקש שכולכם תעמדו". כל הנוכחים בקהל אכן נעמדו על רגליהם והביטו בו בציפיה. הנה, כבר הצליח להקים את כולם, להפעיל אותם וללכוד את תשומת לבם.
"בספירה שלי", המשיך, "אני מבקש שכאשר אספור 'שלוש', כל אחד מכם יפנה לאחור ויושיט יד ללחיצה לרעהו שמאחוריו".
אחת. שתיים. שלוש.
באותה שניה, כל הציבור הענק, כל רבבות האנשים, פנו איש־איש לאחור והושיטו יד ללחיצה.
היד נותרה באוויר…
פשוט, כל אחד פנה לאחור כדי ללחוץ את ידו של האחר, וכך כל אחד מצא עצמו פונה ומביט לגבו של העומד מאחוריו, שגם הוא פנה לאחור כדי ללחוץ את ידו של העומד מאחוריו. כך, שורות־שורות של אלפי אנשים, הושיטו יד ללחיצה שנותרה תלויה באויר.
באולם כולו לקה באלם של שבריר שניה, ואז פרץ צחוק אדיר שהכה בגלים את חלל האולם. כולם הבינו את התריג המפתיע שעשה להם האמן. אף אחד לא חשב על כך. כל אחד הסתובב, והיה משוכנע שיפגוש יד ללחיצה. משהו פשוט והגיוני. אך בפועל, כל אחד נתקל בגבו של אחר, והיד נותרה ללא מענה…
כך הם פני הדברים כאשר כל אחד חושב על הסליחה שעליו לקבל מרעהו. הוא מחכה ללחיצת־יד, אך היא לא מגיעה.
אולם ברגע שכל אחד יכיר באמת, בפנימיותו, ממי הוא צריך לבקש סליחה – ובימים אלה ימהר לבצע זאת; הרי שהסליחה תגיע ליעדה גם ממנו אליו, וגם מזולתו שאכן פגע בו – וכלפיו.
לחיצת היד תתבצע, והסליחה תהא שלמה ואמיתית.
(מתוך המדור הארת אגב: הרב בנימין חינקיס המודיע י"ט אלול תשפ"ג)