"אתם ניצבים היום"
הרבה הכעסתם למקום והרי אתם קיימים – מוסף רש"י.
מעשה באדם שהחליט לשלוח ידו במסחר של כלי קריסטל, ועמד להיכנס לשותפות עם סוחר אחר, אבל לפני שנכנס עמו לשותפות, ביקש לבדוק מה טיבו של האיש, וכבר אמרו חז"ל שהאדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, ולכן החליט הלה לעשות לו בדיקה אחת שתכלול את כל שלושת הבדיקות גם יחד.
כשהציג לו הלה את כלי הקריסטל היוקרתיים שלו, הגיע מיודענו והחל לסייר בין הכלים כשהוא מביע חוסר שביעות רצון וטוען שהם לא נראים מיוחדים בכלל, והוא לא חושב שמישהו יסכים לשלם עליהם את המחיר הגבוה הנקוב עליהם.
לא נחה דעתו, עד שהבחין בגביע קריסטל יוקרתי ונוצץ עם עיטורים עדינים ויוצאי דופן. הוא שאל את השותף העתידי שלו: "ובכמה אתה מוכר את הכוס הזאת?" השיב הלה שמדובר בכוס ששוויה עומד על כמה אלפי שקלים, והחל למנות את הייחודיות יוצאת הדופן שלה באמרו שמדובר בעבודת יד מעשה ידי אמן של ממש.
לקח מיודענו את הכוס בידו ואמר: "אדוני היקר, הכוס הזאת לא שווה יותר מעשרה שקלים! ובאמרו כך ניפץ אותה לרסיסים. כעת פגע בחברו בכל שלושת הפרמטרים, הוא בחן אותו בכוסו שנשברה, בכיסו שהוזק בסכום של אלפי שקלים, ובכעסו כי הלה בוודאי יכעס מאוד כשיראה שהוא שבר את הכוס בכוונת זדון.
כמובן שמלכתחילה התכוון הסוחר לשלם על הנזק שהוא גורם, ולא עלתה על דעתו להזיק לזולת בלי לשלם, אבל הוא העדיף לבזבז כמה אלפי שקלים כדי להעמיד את השני במבחן ולבדוק אם שווה להיכנס איתו לשותפות על מיליוני שקלים או שאולי עדיף להתרחק מעסקים עם האיש הזה…
שאלה: האם מותר להזיק לזולת כדי לבחון את תגובתו??? השאלה בעצם מתחלקת לשלושה חלקים, מצד אחד האם יש בזה משום 'בל תשחית' או שמאחר והוא שובר את הכוס לתועלת יהיה הדבר מותר, ובנוסף היות שהכוס שייכת לזולת, יש כאן גם שאלה של גזל, האם מותר לגרום לשני לנזק, מתוך כוונה לשלם עליו מיד לאחר מכן?
עוד נקודה שצריכים לברר כאן, האם מותר לגרום למישהו לכעוס ועל ידי כך לחטוא בחטא הכעס, או שאולי אין איסור לכעוס ואינו מחטיא אותו בכך?
תשובה: לגבי השאלה האחרונה ששאלנו, האם יש איסור לכעוס, מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל מתייחס לכך בספרו 'אילת השחר' על מסכת זבחים, ומביא שיש הסוברים שכעס זו לא עבירה בפני עצמה והחומרה של הכעס הוא בכך שהוא מביא את האדם לידי חטא, ויש הסוברים שעצם הכעס כשלעצמו הוא איסור מלבד מה שגורם לאדם לעבור על איסורים נוספים.
אגב אורחא נספר שמרן הגראי"ל שטיינמן כתב את ספרו על מסכת זבחים לעת זקנותו ממש, כשהיה כבן תשעים, הוא נאנח עמוקות ואמר שהוא כתב 'איילת השחר' על מסכתות רבות, אבל לא זכה לכתוב על זבחים, ולכן אזר כגבר חלציו ובהיותו זקן מופלג כתב את חידושיו על מסכת זו – שלושה כרכים עבי כרס.
בספר 'מאיר עוז', הביא ראיה לכך שאין איסור בכעס עצמו מהסוגיא של 'לפני עיוור', אותה ילמדו רבבות לומדי 'הדף היומי' בשבוע הקרוב בקידושין ל"ב.
הגמרא מספרת שם שרב הונא קרע בגד יקר בפני בנו רבה בר רב הונא, כדי לבחון אותו אם יכעס או לא. הגמרא שואלת שם, אולי יכעס הבן חלילה ואביו עובר על 'לפני עיוור לא תתן מכשול'? והגמרא משיבה שם על העניין, אבל רש"י מסביר שם במקום, מה הוא ה'לפני עיוור' שיעבור רב הונא אם בנו יכעס? שאולי חלילה הבן שלו יאמר לו משהו שאינו ראוי מתוך כעס – כלומר שהכעס כשלעצמו אינו 'לפני עיוור' אלא רק התוצאה שעלולה להיגרם ממנו.
גם במסכת ברכות כט ע"ב אומרת הגמרא 'לא תרתח ולא תחטי', ומסביר רש"י "לא תכעוס, שמתוך הכעס אתה בא לידי חטא", משמע שהכעס עצמו עדיין אינו חטא.
אבל ברמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ז' כותב: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה… אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן – מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם" – כלומר נראה בבירור שדעת הרמב"ם היא שהכעס עצמו הוא חטא בפני עצמו, ולא רק בגלל שהוא עלול להביא את האדם לידי חטאים אחרים.
ובאשר למה ששאלנו לגבי 'בל תשחית', מאותה הגמרא שהבאנו לעיל משמע שאם רב הונא היה קורע את הבגד באופן שאי אפשר לתקנו, הוא היה עובר חלילה על איסור זה.
מאידך, בגמרא במסכת ברכות בדף ל ע"ב ובהמשך בדף ל"א ע"א מסופר על מר בריה דרבינא שבחתונת בנו ראה את החכמים שבאו להשתתף שהיו שמחים יותר מדי ולכן לקח כוס יקרה ששוויה ארבע מאות זוז ושבר אותה לעיניהם, מה שגרם להם להצטער ומנע את השמחה היתירה. מיד לאחר מכן מספרת הגמרא מעשה ברב אשי שבחתונת בנו ראה את החכמים שבאו כשהם שמחים יתר על המידה, הביא כוס מזכוכית לבנה, שבר לפניהם ובכך מנע את השמחה היתירה.
ולגבי השאלה הנוספת, האם יש בזה חשש גזל, נראה שאכן יש איסור גמור של גזל בדבר, ואסור לגזול אדם כדי להקניטו, גם אם הגוזל מתכוון לשלם על גזלתו את מלוא המחיר.
וכמובן שכל מה שכתבנו אינו לדינא, אלא רק לעיוני ולחדוותא דשמעתתא.
מעשה באדם שנכנס לבית חברו, וברגע של שובבות החליט לעשות מעשה קונדס, הוא תפס נעל בית וזרק על בקבוק הקריסטל העתיק שעמד במרכזו של השולחן, לבדוק אם הוא באמת מזכוכית או שהוא עשוי מפלסטיק. הנעל פגעה וגרמה לכך שהבקבוק נשבר…
האורח צוחק בהנאה מרובה, ולפני שהוא יוצא החוצה וממשיך בדרכו הוא מפטיר לעבר הבית: "טוב סליחה, אני מצטער ששברתי לך, סומך עליך שתסתדר עם הניקיון של רסיסי הזכוכית המפוזרים לכל עבר…".
זה נקרא לבקש סליחה? האם בקשת סליחה כזאת שווה בכלל משהו? גרמת לו נזק כספי משמעותי, אילצת אותו לעבוד עכשיו חצי שעה לפחות בחיפוש אחר כל רסיס של זכוכית כדי שהתינוק הזוחל לא ייפצע חלילה, ואתה אומר לו 'סליחה'… יפה מאוד… אתה ממש יודע לפייס.
הרי כך אנו נראים כלפי בורא העולם.
במוצאי השבת הקרובה יתחילו כל קהילות הקודש של בני עדות אשכנז לומר סליחות, ואחינו בני עדות המזרח כבר משכימים קום זה שלושה שבועות כדי לחלות ולחנן פני אדון הסליחות ובוחן לבבות, ולומר לפניו 'חטאנו לפניך רחם עלינו'.
האמת שזה נראה לנו די פשוט, אדם חוטא, מבקש סליחה ושב ורפא לו. ככה זה בחיים, לפעמים אנחנו פוגעים במישהו, או מישהו פוגע בנו, מבקשים סליחה והסיפור נשכח.
אבל האמת היא שזה לא כזה פשוט, כי האדם במעשיו משפיע על העולמות העליונים, וידוע שכשאדם חוטא רח"ל, הוא מקלקל, מזיק ושובר בעולמות העליונים. יש כלל ידוע שאומר "שברת שילמת", ולפי הכלל הזה, אי אפשר לצאת פטור בלא כלום רק כי חזרת בתשובה.
ליתר חידוד נוסיף: גם אם המזיק באמת מתכוון לבקשת הסליחה ומרגיש צער עמוק על כך שהוא פגע בחברו וגרם לו נזק, גם אם הוא באמת באמת משפר מעכשיו את מעשיו ובפעמים הבאות שייכנס לבית החבר הוא ייזהר מאוד שלא לגרום לשום היזק מכל סוג שהוא – זה לא יחזיר את הבקבוק היפה שהחבר קיבל בירושה מהסבתא שהביאה אותו איתה בעליה הגדולה מרומניה.
אלא מה? בורא העולם ברוב רחמיו וחסדיו העצומים, החליט לגמול עימנו חסד, ולהעניק לנו את הכח למלא בחזרה את כל מה שפגמנו בעולמות העליונים. כשאדם שב בתשובה שלמה, ובמיוחד אם הוא שב בתשובה מאהבה – הוא מחזיר את המצב לקדמותו וכביכול לוקח את כל רסיסי הזכוכית שבעבר הרכיבו יחדיו את בקבוק הקריסטל העתיק, ומדביק אותם בחזרה זה לזה, כך שהבקבוק חוזר להתקיים אחרי שאבד מהעולם.
הגאון הגדול רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, סיפר משל נפלא ואף כתב אותו לעצמו בחרוזים, ולימים שמעו מקורביו שהוא קורא את השיר הזה מספר פעמים, בעיקר בערב ראש השנה, כדי לחזק את עצמו עם הכניסה ליום הדין:
מעשה היה ביהודי שהיה לו יהלום מאוד מאוד יקר, יהלום גדול במיוחד, מלוטש בצורה נפלאה, ממש יהלום פלאי ומיוחד במינו.
היהלום הזה, כך אומרים, אין לו שום ערך שאפשר לאמוד, יהלום כל כך גדול וכזה נוצץ זה לא משהו שרואים בכלל, ואי אפשר להעריך את שוויו.
אותו יהודי כמובן שמר על היהלום מכל משמר, החזיק אותו בכספת בחדר לפנים מחדר, כשהוא עטוף בשבעה כיסויים של בד, שיגנו עליו מכל פגע.
לימים אירח היהודי את אחד מחבריו הקרובים שהפציר בו מאוד שיראה לו את היהלום, ולאחר שכנועים רבים הסכים אפילו לתת לו להחזיק את היהלום הפלאי בידו. באותו רגע נפל היהלום על הקרקע, ו… נסדק מעט. נוצר כמו קו שנחרט על גבי היהלום.
כמובן שהשניים הצטערו מאוד, מדובר בנזק שאי אפשר לשער בכלל. בעל היהלום היה צריך לעבוד על מידותיו באופן יוצא דופן כדי שלא להתפרץ בכעס רב על חברו, ואילו החבר ניסה למצוא מילים כדי להתנצל, ולא כל כך הצליח.
לבסוף הציע החבר לבעל היהלום, אולי ניגש עם היהלום לרב שיורה לנו כדת מה לעשות. בעל היהלום אמר שהוא לא מעוניין לגבות מחברו כסף ולכן הוא לא רואה סיבה לגשת לרב בכלל, אבל החבר הפציר בו מאוד ושניהם הלכו לרב כדי לספר לו מה אירע.
הרב שהיה אדם חכם התבונן ביהלום זמן ממושך, ולבסוף שאל את בעל היהלום לשמו. השיב בעל היהלום ששמו דניאל.
"אם כך יש לי רעיון", אמר הרב, "הרי אתה ממילא לא תכננת למכור את היהלום אי פעם, נכון? החזקת בו רק בגלל שהוא יהלום מאוד מאוד יקר וזה כבוד גדול להחזיק כזה יהלום בבעלותך, לכן אני מציע שתיקח אותו למשייף מקצועי, שיחרוט מתחת לקו שנוצר ביהלום, קו אחד נוסף, וכך תתקבל צורת האות ד'. ואז, אמר הרב, יהיה לך יהלום שעליו חרוטה האות הראשונה של שמך, והכבוד יהיה גדול הרבה יותר, לא סתם יהלום גדול, לא סתם יהלום נוצץ, לא סתם יהלום יקר, אלא היהלום הכי יקר בעולם שעליו חרוטה האות הראשונה של שמך!!!
סבר וקיבל, חרט את הקו הנוסף, וכל ימיו היה מתהדר ומתנאה ביהלום המיוחד כל כך שנמצא ברשותו ושעליו חרוט אפילו שמו.
אומר הגר"א גניחובסקי זצ"ל: כך גם אנו בני האדם, יש בידיים שלנו נשמה יקרה, יהלום יקר במיוחד, אנחנו שורטים אותה וחובטים בה עם החטאים והעוונות, אבל כשיהודי שב בתשובה, הוא הופך את הקווים האלו לציורים נפלאים, יצירת אומנות, הקב"ה מתהדר בו ומתגאה בו, גם אם אי אפשר למלא את הפגם, אפשר להפוך אותו לציור פלאי ומיוחד במינו.
לא רק שהדבר אפשרי, אלא שכל אחד ואחד מאתנו מחויב לעשות זאת.
ואם נגענו בעניין הכעס בימים אלו של ערב ראש השנה, לא נוכל להימנע מלהביא את דבריו של מרנא החפץ חיים זיע"א שביום ראשון הקרוב יחול יומא דהילולא דיליה, ב'משנה ברורה' סימן תקפ"ג, שם הוא כותב על כך שיש שנהגו להיזהר מלאכול מאכלים חמוצים בראש השנה: "ועל כן יש נמנעים לבשל בראש השנה מיני חומץ 'בארשט' וכדומה, ועל כן האוכלים דגים לסימנא שיפרו וירבו כדגים אין מבשלין אותן בחומץ.
"והנה כל אלו הענינים עושין הכל לסימן טוב ולכן פשיטא שיזהר מאד שלא יכעוס בימים האלו מלבד גודל האיסור כדי שיהיה לסימן טוב רק יהיה שמח לבו ובטוח בד' עם התשובה ומעשים טובים".
הרי לנו שהמשנה ברורה פוסק שהכעס הוא איסור כשלעצמו, כדעת הרמב"ם, ולא זו בלבד אלא שהוא מזהיר במיוחד מלכעוס בראש השנה, כי יש בכך סימן שאינו טוב חלילה.
והחכם עיניו בראשו, בפרט בימים אלו כשקמים לסליחות ועייפים מהסליחות ובעשרת ימי תשובה, מתעסקים עם הכפרות ושאר ענייני ההכנות לימים הטובים הבאים עלינו לטובה, וצריכים להיזהר בזהירות יתירה שלא להגיע חלילה לידי כעס, ויצא שכרו בהפסדו.
החברים נסעו אל מרנא החפץ חיים שבירך אותם באריכות ימים, וכששבו הם אמרו לו "תראה מה הפסדת, אם היית בא אתנו החפץ חיים היה מברך אותך באריכות ימים".
"ושמעת בקולו"
במשפחת רובינטרוב רגילים שבראש השנה לובשים הגברים חליפה שחורה כמו בכל שבת וחג, אבל ראובן רובינטרוב, שהתחתן לפני פחות משנה, החליט ללבוש בראש השנה את הקיטל, והוא בטוח שאם ילבש בראש השנה את הבגד הלבן, הוא ירגיש התעוררות גדולה יותר בתפילה. דא עקא, כשאביו שמע על כך הורה לו שלא לעשות זאת.
שאלה: האם מחויב הבן לשמוע בקול אביו, או שמאחר ומדובר בדבר שיוסיף לו התעוררות לתפילה, מותר לו לעשות כהבנתו?
תשובה: אין ספק שמאחר ולא מדובר בחיוב הלכתי ללבוש קיטל, אלא רק במנהג, ועוד כזה שלא נהגו במשפחתו, בוודאי שמוטל על הבן לשמוע בקול אביו.
מעשה היה במסגרת פעילות הקירוב שבה נטלתי חלק, בבחור שזכינו להחזירו בתשובה לפני שנים רבות, ואחרי תקופה הוא התחתן בשעה טובה עם בעלת תשובה יראת שמים וצדקנית.
לפני החתונה יצא עם אביו כדי לקנות בגדים, והם נכנסו לחנות שם לבש הבן חליפה שחורה ארוכה שאותה רצה לקנות לכבוד חתונתו.
האב שראה את בנו לבוש השחורים, ועוד עם חליפה ארוכה, נחרד ונבהל, ואמר לו: "יש גבול כלל תעלול, לזה אני כבר לא מסכים".
ענה הבן בחוכמתו: "אבל אבא, אני בן של מלך! אני צריך ללבוש גלימה ארוכה, כמו נסיך".
האב חשב שבנו מתכוון אליו ומכנה אותו 'מלך', הוא נורא התרגש ונעתר להסכים לכך שבנו ילבש את חליפה הארוכה.
מעשה היה בהרה"ק ה'שר שלום' מבעלזא זיע"א, שכשהיתה אמו זקנה היא היתה צריכה להשרות את המצה במרק כדי לאכול, והשר שלום שנזהר מאוד מ'מצה שרויה' כמנהג החסידים, אכל מהמרק ושינה מהמנהג, כדי שלא לפגוע בכבודה של אמו, באמרו שהימנעות מאכילת מצה שרויה זה רק מנהג של חומרה, ואילו 'כיבוד אם' הוא חיוב גמור מדאורייתא.
ועוד משהו אחד אספר בעניין זה על יהודי אחד בבני ברק שזכה לאריכות ימים מופלגת וחי עד למעלה מגיל 100.
אותו יהודי היה מספר לנכדיו שבצעירותו, כשהיה בחור צעיר התארגנו כמה מחבריו לנסוע לפני ראש השנה לראדין, כדי להתברך מפיו של מרנא החפץ חיים זיע"א, וגם הוא רצה להצטרף אליהם.
עם זאת, אביו התנגד לכך ואמר לו שבחור צריך לשבת וללמוד ולא להרחיק נדוד כדי לקבל ברכות מצדיקים. למרות שהיה לו מאוד קשה לוותר על הברכה המיוחלת, הוא החליט לכבד את אביו ולשמוע בקולו.
החברים נסעו אל מרנא החפץ חיים שבירך אותם באריכות ימים, וכששבו הם אמרו לו "תראה מה הפסדת, אם היית בא אתנו החפץ חיים היה מברך אותך באריכות ימים".
"ברכתו של החפץ חיים התקיימה בהם", אמר היהודי הישיש, "כל החברים האלו חיו עד גיל 85 ואפילו עד גיל 90.
"אבל אני", הוסיף בפיקחות, "אני זכיתי בברכה של התורה בעצמה "והארכת ימים", ולכן אני זכיתי לחיות עד שהגעתי לגיל 100 ויותר…".