"מה טובו אהליך יעקב"
שאלה: פנחס מתכנן עכשיו ללמוד במשך חמש שעות רצופות. הוא מתלבט היכן כדאי לו לשבת ללמוד, האם עדיף לעשות זאת בבית בצנעה, או בבית כנסת קטן וצדדי שאף אחד לא יראה, או שמוטב יהיה אם ילמד במרפסת או בבית כנסת גדול, בתקווה שאנשים רבים יראו אותו לומד ויחקו את מעשיו, וכך ירוויח גם שכר של זיכוי הרבים???
תשובה: פעם ביקש מאן דהו להוכיח שיש מקום ללמוד דווקא בחוץ, שכן מרן שר התורה נוהג היה לשבת שעות ארוכות סמוך לפתח ביתו, מבחוץ וללמוד שם בהתמדה רבה, אבל באמת אין משם ראייה, כי מרן היה לומד בחוץ מהסיבה הפשוטה שבביתו לא היה מזגן באותה התקופה… כמו כן לא חשב לרגע שמישהו מסתכל עליו בכלל.
ולגופו של עניין, מוטב שיפשפש השואל בנבכי לבבו ויבחן את עצמו אם באמת כבוד שמים לנגד עיניו או שחלילה וחס יש כאן גם עניינים שעלולים להיות קשורים למידת הגאווה, והדבר תלוי בדרגתו וברמתו, כמו גם בגילו ובמעמדו, ובוודאי שכשמדובר בבית כנסת גדול יש יורת השפעה על האחרים שנמצאים כדי ללמוד וקל התורה יכול לסחוף אותם אל תוך הסוגיא, ואילו לימוד ברחובה של עיר או במרפסת לא צפוי להניב תוצאה דומה.
ומעשה שמעתי מפיו של בעל המעשה בעצמו, שבהיותו אברך צעיר והתגורר ברח' רבי עקיבא, היה מתגורר מולו יהודי שעבד לפרנסתו כנגר, ופעם הבחין אותו אברך שבשעת לימודו יושבים הנגר וילדיו על המרפסת, וחשב לעצמו שהם צופים בו כשהוא לומד בחשק גדול, ויש בזה משום יוהרא, ולכן עמד וסגר את החלון. אחרי דקות אחדות חכך בדעתו לפתוח את החלון כדי שאדרבה, ישמש דוגמה ויסייע לנגר בחינוך ילדיו שיראה להם כיצד צריך יהודי להיראות, ושוב סגר את החלון כי חשש ליוהרא וחוזר חלילה.
אחרי מספר חודשים שהתגורר שם בדירה הזמנית, הגיעה העת לעבור לדירת הקבע שלו והוא היה עסוק יחד עם נוות ביתו באריזה עד שעת לילה מאוחרת, ולכן הלך למחרת להתפלל בבית כנסת אחר. להפתעתו גילה שבבית כנסת זה מתגורר שכנו הנגר, וכל התפילה היה בטוח שהנגר עכשיו בוחן אותו כדי לראות כיצד מתפלל האברך השקדן הזה, ובוודאי מצביע ואומר לילדיו, ראו כיצד נראה אברך השוקד על התורה והעובדה…
ואכן, אחר התפילה ניגש אליו השכן הנגר ולחץ את ידו בחביבות גדולה ואמר לו: "שלום עליכם ר' יהודי, אתה שכן חדש כאן באזור, כי מעולם לא ראיתיך קודם לכן…".
הסתבר שהנגר אכן היה יושב עם ילדיו במרפסת, אבל לא עלה על קצה דעתו להציץ לבתיהם של השכנים המתגוררים ממול…
ב'ספר ללא שם', מובאת הנהגה נפלאה של הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, שלא היה מדבר על עצמו וכל פעם שהיה איזה עניין של שבח היה אומר זאת על 'מישהו' בלי לפרט במי מדובר. כך כשהיה מספר על 'מישהו' ששמע מהחזון איש הלכה פלונית, או 'מישהו' ששאלה שאלה חזקה מאוד בסוגיא ופשט אותה מדברי הרשב"א בסוגיא אחרת, ו'מישהו' שפעם השיב אבידה באופן מאוד מעניין או 'מישהו' שראה ברז מים מטפטף בשבת ומיד הסתפק בהלכה הנוגעת לעניין וכדו'.
פעם באמצע השיעור שאל שאלה חזקה במיוחד בשמו של אותו 'מישהו' ואחד השואלים לחץ על הגרב"צ שיספר מי הוא אותו מישהו ששאל שאלה כזאת נפלאה, השיב לו הגרב"צ פלמן בפשטות: "איני יודע, מעולם לא ראיתי אותו, את השואל…".
ומעשה היה שהביאו איגרת לפני מרן הגרח"ע גרודזיניסקי זצ"ל, והקריאו לפניו את האיגרת שנפתחה בתארים מופלגים שנכתבו עליו. כששמע מרן את התארים העלה חיוך על פניו, וכשהתארים נמשכו ונמשכו הוא פרץ בצחוק של ממש, עד כדי כך שהמקורב שהקריא את האיגרת נדבק בצחוקו וצחק גם הוא ולא יכול היה להקריא את האיגרת.
שאל המקורב את הגרח"ע, מודע צוחק הרב, הרי התארים הללו הם נכונים… נענה מרן הגרח"ע ואמר שהתארים הללו מזכירים לו את הרובל הרוסי.
כשהתחוללה המהפכה ברוסיה, אמר הגרח"ע, הגיע הרובל הרוסי לשפל שכזה, שערכו של הרובל היה כקליפת השום, ובדולר אחד בודד יכלו לקנות מאות אלפי רובלים, כך שכל מי שהיו לו שניים או שלושה דולרים כבר היה מיליונר, כי היו לו יותר ממיליון רובלים, אבל בפועל לא היה יכול לקנות עם מיליון הרובלים הללו אפילו כיכר לחם אחת…
כך גם התארים הללו שנכתבו אודותי, אמר הגרח"ע, כותבים עלי כמו על גאון עצום, אני ממש מיליונר בתארים, אבל בפועל, לב יודע מרת נפשו…
**
"מנין לך שאסכים לקבל את השוחד?", אמר המושל, "הרי אתה מסתכן בכך שאולי אני גם יאשים אותך בניסיון לשחד אותי ותיענש על כך בחומרה".
"אם יתן איש מלוא ביתו כסף וזהב"
שאלה: אם באו לפניך שני אנשים להתדיין בפני הרב, ולאחר שחכך בדעתו והכריע ביניהם ואף כתב את פסק הדין, הצליח אחד מהם להעניק לרב מתנה גדולה. האם יש בזה משום שוחד?
תשובה: ברור שהדבר אסור, ואין לו לדיין לקחת שוחד בשום פנים ואופן גם לאחר שפסק הדין כבר חלוט.
מסופר על אחד מגדולי הדורות שאחר שפסק את הדין הביא לו אחד מבעלי הדין יהלום יקר מאוד, והיה הרב משתעשע עם היהלום על יד החלון כדי לראותו לאור השמש כשהוא זורח בשיא תפארתו, והיו מי שחשוב שהוא עומד חלילה לקבל את היהלום, אבל אמר אותו גדול שהוא רק רצה לראות עד כמה גדולה המתנה שהתכוון בעל הדין לתת לו, כדי שכשהוא ידחה את השוחד ולא יקבל אותו יזכה במצווה גדולה יותר, בהתאם לגודל השוחד שיכול היה לקבל אם לא היתה בו יראת שמים חלילה.
ומעשה היה במרן ה'בית הלוי' שפעם גזרו במקומו גזירה על החינוך הטהור ורצו לאלץ את היהודים ללמד את בניהם לימודי חולין. הקימו משלחת של רבנים וביקשו לחלות את פני המושל כדי לבטל את הגזירה, אבל המושל אמר שהוא אינו מעוניין לקבל משלחת שלמה, אלא שיבחרו רק נציג אחד ויבוא הוא לדבר עמו בעניין.
כששמע זאת מרן ה'בית הלוי' הכין מעטפה עם סכום כסף גדול, וכשהגיע לפני המושל, הניח אותה על שולחנו ללא אומר ודברים.
הביט המושל במעטפה והופתע: "מנין לך שאסכים לקבל את השוחד?", אמר המושל, "הרי אתה מסתכן בכך שאולי אני גם יאשים אותך בניסיון לשחד אותי ותיענש על כך בחומרה".
נענה ה'בית הלוי' בפקחות ואמר למושל: "כשביקשת שיבוא לפניך רק אדם אחד ולא משלחת, הבנתי מיד למה אתה מכוון".
חייך המושל, אסף את המעטפה השמנה אל חיקו, וביטל את הגזירה באותו המעמד.
האגדה מספרת על יהודי אחד שהסתבך עם השלטונות ברוסיה והגיע לכך שהוא הוזמן לבית המשפט. שכר אותו יהודי את שירותיו של עורך דין מפולפל ודאג למצוא ראיות לכך שהוא חף מפשע.
חבריו אמרו לו שבבית המשפט לא בודקים לפי ראיות, אלא בעיקר לפי גובה הסכום שהעניק הנאשם לשופט, ומקובל בסביבה שכל מי שנותן לשופט מטבע של זהב יוצא זכאי בדין, ומי שאינו נותן את המטבע יוצא חייב בדין גם אם חומר הראיות מוכיח אחרת.
היהודי היה תמים מעט ואמר שהוא לא מקבל את הלשונות הרעות הללו, הוא יבוא לבית המשפט ויוכיח את צדקתו גם בלי שוחד, כי יש בידיו ראיות מוצקות שהוא לא פעל נגד החוק.
והנה הגיע המשפט עורך הדין הציג את כל הראיות, והשופט גזר את הדין לרעתו של היהודי. משראה שאכן צדקו חבריו, פשפש היהודי בכיסו, הוציא מטבע, נפל לרגלי השופט כדי להתחנן לפניו, ובעודו מתחנן תחב מטבע אל תוך הגרב של השופט שכמובן הרגיש את המגע הענוג של מטבע הזהב על רגלו, ובאותה השניה חזר בו מגזר הדין: "אה, אני רואה שהגיעו עכשיו ראיות חדשות", אמר השופט, קימט את מצחו כמה רגעים, הכה בפטיש והכריז: "אל מול הראיות החדשות אני מחליט בזאת לזכות את הנאשם מכל אשמה".
כתב האישום בוטל, היהודי יצא זכאי בדין, והשופט התהלך כל היום כשמטבע נתונה בתוך גרבו.
רק כשהגיע השופט לביתו הוריד את הגרב ונחרד לגלות שהיה זה מטבע של כסף ולא מטבע של זהב…
"לאיפה עוד תידרדר החברה שלנו", אמר השופט בזעזוע נורא, "איזה אנשים! אפילו לתת שוחד כמו בני אדם הם לא יכולים וחייבים לרמות את השופט עם מטבע פשוטה מכסף…".
והנמשל לסיפור הזה הוא כמובן אנחנו, כל אחד יודע למתוח ביקורת על הדור, על השכונה, על תושבי העיר, על השכן ממול, אבל באותה העת הוא מעלים עין מהעובדה שהוא עצמו המקבל שוחד, ולא עולה על קצה דעתו שהאיש הרע בכל הסיפור זה דווקא הוא עצמו…