"אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כב, כ)
בפעם הראשונה הגיעו ובאו השלוחים לבלעם, והקב"ה אמר לו: "מי האנשים האלה עמך".
"בלק בן ציפור שלח אלי".
"לא תלך עמהם" – אל תלך, אל תקלל.
שלוחי בלק הגיעו פעם שניה, הוא שאל את הקב"ה וה' אמר "אם לקרוא לך באו האנשים – לך איתם". והקב"ה הוסיף: "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".
מה קרה פה? בתחילה נאמר לו לא ללכת, ואחר כך כן ללכת ועם תנאי "ואך את הדבר", ואז "ויחר אף ה' כי הולך הוא" – הלא ה' אמר לו ללכת!
הרמב"ן מבאר את בטוב טעם ודעת, תראו בפנים.
למעשה הדבר מבואר בחז"ל (מכות י ע"ב): "מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים – בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב: 'לא תלך עמהם', וכתיב: 'קום לך אתם'; מן הנביאים, דכתיב: 'אני ה' אלקיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך'; מן הכתובים, דכתיב: 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'".
הגמרא לא שואלת מפורש, אבל זו המשמעות מדברי הגמרא, שהוקשתה לה הקושיה הנ"ל, ועל כך מיישבת הגמרא: "בדרך שרוצה אדם לילך מוליכין אותו". הקב"ה הרי אמר לך לא ללכת, ואם כן כשהם באו פעם שניה, היית צריך לומר – כבר אמרתי לכם שהקב"ה אמר לא ללכת, מה באתם שוב?!
ומדוע באמת הם באו? – כי מראש הוא כבר סילף את דבר ה'. הקב"ה אמר לו – "אל תלך עימהם", והוא הסביר שה' אמר לי לא ללכת עם חנטרישים שכמותכם. אני – כך אמר בלעם – יוצא לדרך רק עם שרים, אוהו, – עם פלאפלים, ולא עם סתם שמאטעס כמוכם…
אם ככה, הם שלחו לו שרים גדולים ונכבדים.
זאת אומרת, שבשמים ראו כי הוא מעוניין ללכת דווקא, ואכן כאשר הם באו אליו פעם שניה, הוא שאל שוב את הקב"ה. מה אתה שואל ומיתמם? ברור אפוא שגם אחרי ששמעת מהקב"ה לא ללכת, אתה רוצה בכל זאת להיכנס לתוך הניסיון והעבירה בכח, בבקשה "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו".
בצעירותי שמעתי 'שמועס' [-שיחה מוסרית] מהקדוש והטהור רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, שידוע היה כבעל רוח הקודש. הוא עמד על סוגיה זו וחזר על הדברים הללו בניסיון להחדיר אותם לעצמות של השומעים: ראו נא מה שהולך פה בגמרא: מה מבקשים מאדם? רק תרצה. תרצה על אמת! תרצה להתעלות, תרצה להתחזק, בתורה, ביראת שמים, לדעת ש"ס. אבל לא סתם תרצה – תרצה באמת, "תרצה!" כך חזר ואמר עשרות פעמים. וקרא בקול: ומה ההבטחה? "מוליכין אותו" "מוליכין אותו!". איזה פתח תקווה בשבילנו דברי חז"ל הללו – בדרך שאדם רוצה לילך, איזו סיעתא דשמיא יכולים לקבל. מבהיל ומרעיד.
ישמע חכם ויוסף לקח, תן לחכם ויחכם עוד.
האמת, שאפשר להיווכח במציאות בסיעתא דשמיא שמקבלים כאשר רוצים באמת, אבל אין צורך להאריך בהוכחות מהמציאות, כי אם כך כתוב בגמרא – זו המציאות וזו האמת של עניני העולם כולם אם תרצה כסף – נותנים לך. אם תרצה תענוגי העולם הזה – יתנו לך. ואם אתה מעוניין להיות בן עליה, לזכות לתורה, יראת שמים, מצוות ומעשים טובים – גם לכך "מוליכין אותו", תהיה לך סיעתא דשמיא.
העורך דין שרצה וזכה
יש בבני ברק סמינר של הרב כהנא שליט"א, לפני כמה ימים הוא פגש אותי ואמר: "אני חייב לספר לך מעשה. שיש בו חיזוק גדול".
הוא עצמו אומר שיעור בדף היומי בקרית "ישמח משה" הסמוכה לקרית אונו וגני תקוה, והוא סיפר שיש להם בקריה עורך דין האומר שיעור דף היומי פעמיים ביום – בחמש וחצי בבוקר עוד לפני התפילה, ושוב בשמונה. יש ציבור גדול של שומעים.
מה יעשה העורך דין, הוא צריך להיות בבית משפט של הערכאות, יש לו בעיה – בית המשפט מתחיל בשמונה, והוא, בשמונה אומר שיעור. אז בסיעתא דשמיא היה לו סידור ממושך עם השופט, שהוא מגיע רק בתשע וחצי. בתיק הראשון לא הוא מטפל, כי הוא עסוק בשיעור.
לפני כמה חודשים – החליפו את השופט, הגיעה שופטת – איזבל (כלשונו). עוד לא נכנסה ממש לתפקידה השוטף, וכבר החלה את תקופת הניסיון, והיא ראתה ככה שהוא מגיע רק בתשע וחצי. תגובתה היתה נחרצת: "בשום אופן לא! אין כזה דבר! בשמונה אתה פה!"
הוא ניסה להסביר לה – "תביני מה הולך פה, יש לי שיעור", אבל זה היה כמו לדבר אל הקיר – "שום דבר, בשמונה אתה פה. אבן, לא זזה מהמקום" [איך הוא אמר? איזבל].
נראה היה כי לא תהיה לו ברירה והוא יאלץ לנסות לקחת ממלא מקום למסור את השיעור. קשה אמנם למצוא ת"ח שיגיד שיעור אחרי שהשומעים מתרגלים לשמוע מפי מגיד שיעור מסוים, אבל אין ברירה.
שבוע לפני שהיא התחילה את התפקיד המעשי והרשמי, לא עלינו ולא עליכם, נפלה ושברה את הרגל. ה' ישמור. יותר מחודש היתה לה זכות הבראה. טוב, יש לו שקט חודש שלם – לשבת וללמוד.
יום לפני שהיא חזרה מההבראה, הגיעה ידיעה שהשופטת עסוקה במקרה מסובך בעניינים פרטיים דחופים ומאוד לחוצים, לכן הגעתה מתעכבת לשבועיים נוספים לסידורים ועניינים. בסדר.
מספר לי הרב כהנא, שאני מכירו שהוא מאוד נאמן ודייקן. יום אחד לפני שהיא מסיימת את השבועיים לעניינים האישיים החשובים, היא קיבלה שפעת. ובינתיים הוא יושב ולומד, ברוך ה', א-מחייה, שקט.
אתם יודעים כי עורכי דין, בתוך בית המשפט, בעת הדיון, הם רבים זה מול זה, אבל בחוץ הם ידידים טובים. והנה יום אחד מגיע אליו העו"ד השני שמולו – ה'בר פלוגתא' הקבוע שלו, ואומר לו: "תשמע, יש לי עכשיו הזדמנות נפלאה של השתלמות, האם אפשר לדחות את התיקים שלנו לשעה מאוחרת יותר, מידי בוקר?"
"אני מוכן, אין לי בעיה, מאה אחוז" – השיב מיודענו – "אבל חושבני שיש בעיה עם השופטת… עכשיו היא עם שפעת, פעם הרגל שבורה, פעם עניינים אישיים, אבל סוף כל סוף הסיפורים יסתיימו, והיא, לא מוכנה".
אמר: "אצלי זה עניין של חצי שנה, וחשוב לי מאד, אני אדבר איתה".
"אדרבה, לך ותדבר איתה".
הוא הגיע אליה והיא ראתה אותו שהוא לא אחד מה"דוסים השחורים" הללו, ראתה "אחד משלנו", שבא ומבקש בתמימות שיש לו השתלמות חצי שנה – "בסדר גמור", נתנה לו. והעו"ד דנן אוטומטי נהיה משוחרר.
אומר לי הרב כהנא: וראינו עין בעין בחוש את ההשגחה של הבורא עולם – "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו". הוא כל כך רצה להגיד את השיעור, ללמוד וללמד, אז כל פעם היה בובע מעש'ס אחר, ועתה יש לו חצי שנה נוספת של שקט על הראש.
אתם מבינים לבד שזה הקב"ה.
ישנו פתגם "אין דבר העומד בפני הרצון". מדוע? כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, יש לו סיעתא דשמיא.
(רבי ראובן קרלנשטיין שליט"א -יחי ראובן)