הרב מרדכי הלוי שוורצבורד
שאלה: הלכתי ברחוב וראיתי אברך שנפל ומרוב כאב המכה לא הצליח לקום בכוחות עצמו, ניגשתי אליו ותמכתי בו עד שהצליח לקום וליויתי אותו לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים ואבחנו שיש לו שבר ביד ושמו לו גבס, אך תוך כדי שעסקתי איתו להקים אותו לא הבחנתי במשקפיו שנפלו בסמוך ודרכתי עליהם בלי כוונה, והעדשות ההיו יקרות מאד מסוג ביפוקל, השאלה האם אני חייב לשלם כדין אדם המזיק בשוגג, וש כיון שבאתי להציל אני פטור, האדם שנפל לא תובע אותי כיון שמרגיש הכרת הטוב שהצלתי אותו וטרחתי בעבורו, אך אני רוצה לצאת ידי שמים.
תשובה: מבואר בב"ק (דף כז:) שאדם שהנתקל ומזיק חפץ של חברו שמונח ברחוב פטור שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים, ונפסק בשו"ע (סי' תי"ב ס"א), ונחלקו התוס' והרמב"ן בטעם הפטור שיטת תוס' ב"ק (כז:) שאדם המזיק באונס גמור פטור, ושיטת הרמב"ן ב"מ (פב:) שאדם המזיק חייב באונס, ומה שפטרו את המזיק מצד שאין דרך בני אדם להתבונן זה מצד פשיעת הניזק שהניח חפץ שלו במקום הלוך אנשים והוא גרם לשבירתו.
מעתה לפי תוס' ודאי יש לפטור בנ"ד, אך לפי הרמב"ן יש לדון באדם הנופל שנפלו משקפיו ולא פשע בהם א"כ שמא יתחייב השובר, אך גם לרמב"ן יש לומר שהיה לנופל להזהיר מפני משקפיו, ויעוי' שו"ע (סי' תי"ג ס"א) שנחלקו השו"ע והרמ"א באדם שנפל עם חפצים שנשברו אם מוטל עליו להזהיר את העוברים שלא ינזקו מהשברים או שמאחר שטרוד בצערו אינו צריך להזהיר, וכאן יתכן שהיה עליו להזהיר שלא ינזקו משקפיו, ובפרט שהמציל היה טרוד בהצלת גופו של הנופל ולא יכול להבחין בממונו, לכן נראה לפוטרו.