הרב יעקב הייזלר
"הגעתי לישיבת חכמי לובלין בתחילת זמן קיץ תרצ"ג", מספר הרה"ח ר' מאיר לאמט בשיחתו עמנו, "כחצי שנה טרם הסתלקותו של מהר"ם זצ"ל. המהר"ם הגיע אז לסאמבור מקום מגוריי, הוא בחן אותי כדי לעמוד מקרוב אחר ידיעותיי בתורה, ואכן לאחר שהצלחתי בבחינה קיבלתי ממנו תשובה חיובית ומאז נהפכתי לתלמיד מן השורה ביח"ל, שם למדתי במשך למעלה משלוש שנים עד שנת תרצ"ז".
האם הייתם שומעים שיעורים מהמהר"ם?
"הייתי שומע ממנו שיעורים אך לא בקביעות, היות והוא היה נודד רבות לטובת הישיבה ולא שהה בה כל העת. אך כל אימת ששהה בישיבה היה מוסר פעמיים בשבוע שיעור לתלמידים, בעיקר בסדר קדשים, בו היה מהמיוחדים שבדור. הוא היה בקי נפלא, חריף עצום, ושיעוריו היו גדושים חידושים מבריקים ועמוקים משולבים בבקיאות נדירה בכל חלקי התורה.
"הפלא היותר גדול בעיניי היה, כיצד עם כל עיסוקיו העצומים בענייני הכלל, בענייני הרבנות, בענייני בניית הישיבה ועוד, מצא זמן מספיק לכתוב חידושים מאירים כספירים, לשגר מכתבי תורה מלאים חריפות ובקיאות עצומים, ולמסור כאלו שיעורים עמוקים. חשבתי שניתן להסביר זאת רק על פי דברי חז"ל: מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת.
"בתחילת כל שיעור היה עושה כמצוות רבו הרה"ק מטשורטקוב והיה מקריא קטעים אחדים מתוך ספר חובת הלבבות".
כיצד התנהל סדר היום בישיבה?
"סדר היום היה קפדני מאוד, וליווה את הבחורים משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הלילה המאוחרות, וזאת מלבד השעות הרבות שהצליחו המתמידים 'לגנוב' על חשבון שעות הלינה.
"מעשה היה באחד מאורחי הישיבה שפנה פעם לרבנו, שדירת מגוריו היתה בקומה השנייה בבניין הישיבה, ושאל אותו כיצד זה שהרעש העולה מהיכל הישיבה באישון ליל אינו מפריע לשנתו, שהוא כה זקוק לה לאחר יום עמוס עבודה. רבנו השיבו: אמשול לך משל, לטוחן שגר על שפת הנהר וגלגלי טחנתו נעים בכוח זרם המים. שאלוהו ידידיו, כיצד הוא יכול לישון בלילה, והרי רעש המים אינו מפסיק ולו לרגע קט? השיב הטוחן: כל זמן שהגלגל נע ורועש יכול אני לישון במנוחה; רע ומר יהיה אם הגלגל יחדל פעם לנוע, אז לא אוכל לישון. ואכן לא פעם היה אפשר לפגוש את רבנו בשעת לילה מאוחרת או בשעת בוקר מוקדמת נכנס לאולם ועומד ומאזין ללימודו של אחד התלמידים מבלי שהלה ירגיש בזה.
"אירע פעם בתלמיד שלמד שמונה שעות ברציפות ביגיעה עצומה, עד שבאמצע לימודו נפל והתעלף. בעקבות כך תיקן מהר"ם שאחרי מספר שעות של לימוד ייצאו התלמידים לשוח קצת בגן הישיבה. אך בתקופה מסוימת החליט מהר"ם שההתמדה הזאת מטשטשת את גבולות היום והלילה בישיבה, והודיע בצורה נחרצת על משטר כיבוי אורות בזמן השינה שנקבע. הוא בעצמו לקח את התפקיד של כבוי האורות מדי לילה בהיכל, ואף התבטא: ביטולה זהו קיומה.
"הבחורים המתמידים היו ממשיכים ללמוד בחדר המדרגות שליד אולם הישיבה, שם לא כבה החשמל, אולם דעת הרב לא היתה נוחה מכך. הגר"י פלקסר זצ"ל סיפר, כי לילה אחד עמדו קבוצת בחורים והוא בתוכם ולמדו לאור החשמל בחדר המדרגות, פתאום שמעו את חריקת הנעלים של הרב הצועד בקומה השנייה ומתקרב אליהם כשהוא רועם בקולו: למה אתם מפריעים את שנתם של הבחורים? הגר"י סיפר כי פחד גדול נפל עליהם והם הסתלקו חיש לקומה השלישית, אחד מהם התחבא בתוך ארון הבגדים ושני התחבא תחת המיטה מרוב יראת הכבוד".
ר' מאיר מוסיף ומספר כי הוא זוכר היטב את מרן הגר"ש וואזנר שהיה לומד בחדר המדרגות לאור החשמל עד לשעות המאוחרות של הלילה.
"דבר מעניין היה בישיבה שלא רואים היום בישיבות. הרב תיקן שחדרי הפנימיה יהיו סגורים על מנעול ובריח מהשעה שמונה בבוקר עד תשע בערב, כולל בימי השבת. אם היה מאן דהוא עייף היה נרדם על הגמ' ושב לתלמודו, אך בשום אופן לא היה יכול לעלות על יצועו בצהריים. למותר לציין שאף אחד בישיבה לא התלונן על הסדר הזה, דבר שלא שכיח כמעט בדורנו…
"דבר מעניין נוסף שהיה בישיבה: זמן מיוחד נקבע לכתיבת חידושי תורה. ואכן, ריכוז המוחות של מיטב העילויים יצר בישיבה מציאות של מחברים צעירים, שבעידודו של רבנו העלו על הכתב את חידושיהם עד שהצטברו לחיבורים למדניים מקיפים שעוררו השתאות בעולם התורני. בשלב מאוחר יותר הוקם בישיבה 'ועד מפיצי אור המאיר' שהו"ל מספר ספרים פרי רוחם של התלמידים".
כיצד התבטא הקשר של מהר"ם זצ"ל לתלמידים?
"אהבתו של הרב לבחורים הייתה ללא מצרים ובלתי. אחד מאותות החיבה והקשר המיוחד התבטא במנהגו לסעוד עמנו בצוותא כל יום שני וחמישי וכן בימי ר"ח את ארוחת הצהריים באולם האוכל של הישיבה. בתוך הסעודה היה לומד עמנו מתוך הספר 'שערי תשובה' או משמיע דברי מוסר מתובלים בסיפורי צדיקים. כן נהג גם בשבת לאכול את כל שלושת סעודות ביחד עם הבחורים.
"מעניין לציין כי גם כאשר היה סועד לעצמו, היה מקפיד לאכול דווקא מהמאכלים המוגשים לתלמידים כדי לחוש את הקשר עמנו וכדי שיהא באפשרותו לעקוב אחר טיב המאכלים בישיבה. לשאלת אחד המקורבים מה ראה לעשות כן, השיב: הגמ' אומרת 'כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו'. וכי ראית אבא שייקח לעצמו יותר משנתן לבנו?!
"באהבתו הרבה היה דואג לנו לצרכינו היומיומיים וכל מחסורנו היה עליו. לא פעם היו רואים אותו נכנס באישון ליל לחדרי השינה של התלמידים ומתקן את הכר שנשמט מתחת ראשו של אחד הבחורים.
"גם בהיותו במרחק במסגרת מסעיו לגיוס כספים לטובת הישיבה לא היה מסיח דעתו מתלמידיו. הגר"י פלקסר זצ"ל סיפר, כי בקיץ הראשון שנתקבל לישיבה, תשוקה עזה התעוררה בו ללמוד בהתמדה גדולה, והיה עוד צעיר לימים חלוש גוף מחמת שנות נדודיו בישיבות ורשה ללא תזונה ראויה. והנה ביום י"ז בתמוז, כשישב ולמד בהיכל הישיבה, כשבספסל הסמוך ישב עוד תלמיד צעיר בשם יעקב מהורוחוב, מתמיד גדול שהיה גם כן חלוש ורזה, ניגש אליהם אחד התלמידים המבוגרים ואמר להם כי זה עכשיו באה קריאה טלפונית מהרב השוהה במעיינות הרחצה לצרכי רפואה, שמצווה עליכם לאכול ולא להתענות. מובן שקיבלו את הפקודה לא כ"כ ברצון, אבל מאמר הרב היה צו קדוש עבורם.
"בישיבה היה גם חדר לחולים, עליו היה ממונה בחור בעל ידיעה בסיסית ברפואה. קשיים רבים נערמו על אותו בחור בעבודתו, שכן הבחורים בהתמדתם המרובה לא רצו לחלות ולא צייתו להוראותיו שעליהם לשכב בחדר החולים. הוא היה נאלץ אפוא מדי פעם לעבור בעצמו בין הבחורים ולגלות לפי מראה עיניו או שיעול יבש חולה נסתר לאחר מאמצים הובל הבחור החולה לחדר אך החולים היו ממשיכים שם בפלפוליהם והופכים את החדר לסניף של היכל הישיבה כאילו כלום לא אירע להם".
*
ר' מאיר מוסיף ומספר על השבועות האחרונים בישיבה לפני הסתלקותו של המהר"ם זצ"ל:
"באלול תרצ"ג החליט הרב במפתיע שכל התלמידים יישארו השנה, באופן חריג, בחודש תשרי בישיבה. עד אז היה נהוג החופש בחודש ניסן וחודש תשרי, ואותה שנה החליט שנישאר בחודש תשרי בלובלין וניסע לבית רק לקראת חג הפסח.
"חלק מהתלמידים התקשו להשלים עם המציאות הזאת, שכן היו רגילים לנסוע ולשהות במחיצת רבם בימים הנוראים. גם חסידי גור שהיו רגילים לנסוע לגור לר"ה, לא יכלו לקבל את התקנה ונכנסו לקבל ברכת פרידה מהרב ולקבל רשות לנסוע לגור. לא בקלות הסכים הרב, וניכר היה שאין דעתו נוחה מכך, אבל בכל זאת הבין שיש לו כאן 'עסק' עם חסידים ולא יוכל להתגבר על זה.
"הגר"י פלקסר סיפר לי שגם הוא היה בין חסידי גור ששכרו מכונית משא לנסוע לגור. הם נכנסו לקבל רשות והרב פטר אותם בשפה רפה לשלום. זה היה יום לפני ערב ר"ה, הם עלו על האוטו וכשיצאו מהעיר הרגישו תיכף בקפידת הרב – האוטו התקלקל. עברה עוד שעה, ושוב פעם קלקול, אבל כבד ורציני. האוטו נשאר בדרך ולא הועילו כל התיקונים. הנהג ברח והם נשארו תקועים באמצע הדרך.
"לא הייתה להם ברירה אחרת, רק לרדת מן האוטו ולצעוד רגלי. הם סחבו את החבילות ופתאום גשם שוטף ניתך עליהם, הבוץ ממש עד הברכיים. היום ירד, הערב בא והם באמצע הדרך, לא מקום יישוב, רק כפרים של גויים. אז הם נתפרדו לחבורות, מהם אמרו להמשיך ולנסוע ומהם אמרו לחזור ללובלין. חלק המשיך לעיירה ריקה שהייתה סמוכה לשם, ומשם הגיעו לגור בערב החג סמוך לשקיעה ממש, ואילו הגר"י פלקסר עם עוד קבוצה פנו לתחנת רכבת סמוכה לחזור ללובלין. השעה כבר הייתה עשר בלילה, וכשהגיעו היה כבר האולם מלא לאמירת הסליחות האחרונות זכור ברית.
"הם הופיעו לפני הרב עם המגפיים והבוץ לקבל ממנו שלום. כשנתן לאחד מהם שלום, הפטיר הרב: 'גם אני יודע לעשות מופת'… כך הם זכו להיות במחיצתו בימים נוראים האחרונים לחייו, שהיו חוויה רוחנית לאין ערוך.
"חדי עין הבחינו באותה שנה איך שהרב מתאמץ שלא כהרגלו בקטעים מסוימים בתפילה כמי שמנסה לקרוע עולמות. גם אני שהיתי במחיצתו בר"ה, ביוה"כ, בסוכות ובשמח"ת. למפרע התברר שבזכות הוראתו להישאר בתשרי בישיבה, זכו הבחורים להיות עמו בהסתלקותו, שכן בלעדי זאת היו הרבה בחורים חוזרים רק באמצע חודש חשון לישיבה
"לאחר הימים הנוראים נסע רבנו לוורשא בעקבות החובות הגדולים שהעיקו עליו, ולשבת פר' נח שב לישיבה. אני זוכר דבר מעניין, שבאותה שבת אכל עמנו כהרגלו את סעודות השבת, ולפלא היה שכאשר הגיע בזמירות למילים 'ותשחק ליום אחרון' חזר על זה בערך כחמישים פעמים. רק לאחר כמה ימים עם הסתלקותו הבנו את פשר הדבר.
(מתוך כתבה בהמבשר תורני לך לך תשע"ד)