היה זה באחד הערבים בשבוע החולף, בין מנחה לערבית בבית המדרש. ידידי הטוב הרב מַיילֶך וינברגר פסע אל ההיכל, מלווה בבנו הגדול, ברוך, ילד בגיל של 'אוטוטו בר מצווה'.
נזכרתי מיד במה שאבי הנער סיפר לי באישון ליל, על הבן שלו שהחליק בתלמוד התורה וזרועו התייסרה. הוא סיפר לי שבשעת לילה הוא נסע עם בנו למרפאה, שם צילמו את הזרוע וגילו: שבר במרפק. גיבסו את ידו בחבישת גבס מאסיבית ושיגרו אותם לביתם. ועכשיו אני רואה את ברוך, הילד, ואין שום גבס ושום חבישה. זרועו משוחררת ונעה בטבעיות.
לרגע התלבטתי אם אני הוזה כעת, או שמא אמש באישון ליל הזיתי כששמעתי את האבא מספר. הייתי מוכרח לשאול אותו. אם לא בשבילי, לפחות בשבילכם. תשמעו בעצמכם את סיפורו של הילד, כפי ששמעתי מפיו באופן בלתי אמצעי:
"בלילה, כשחבשו את זרועי וזיהו בה 'שבר', הייתי מדוכדך מאד. בימים הקרובים יש לנו מבחן גדול שהתכוננתי אליו רבות – ופתאום לא אוכל לכתוב. ומי מדבר על שאר הפעולות היום־יומיות, מציור ועד רכיבה על האופניים.
"הרופא שראה את התמרמרותי, ייעץ לנו לפנות בבוקר לבית החולים רמב"ם, שם נמצאים מומחים רפואיים טובים הימנו, ולשאול את חוות דעתם, אולי אפשר להקל משהו בחבישה המאסיבית".
האבא, ר' מיילך, יהודי הספוג ביראת שמים, הוסיף עצה על עצת הרופא: "תקבל על עצמך קבלה טובה ותבקש מהבורא יתברך, רופא כל בשר, שיעזור לך".
ממשיך הילד ומספר: "קיבלתי על עצמי להתחזק בהנהגה כלשהי של 'בין אדם לחברו' ונסענו הביתה. מילאתי את פי תפילה והייתי בטוח במאת האחוזים שהתפילה והקבלה הטובה תעזורנה לי ותהיינה לי לישועה".
כשהרופא ברמב"ם קיבל לידיו את צילום הרנטגן של אתמול, הוא מיהר להגיד לו: "אין לך שבר. זה אולי נראה, אבל לא. אתה יכול ברגע זה להוריד את הגבס ולחזור לחיים השגרתיים והתקינים".
(יקותיאל יהודה גנזל, המבשר)