בהגדת 'חשוקי חמד' הובא מעשה מופלא אותו סיפר רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. זהו סיפורו המרתק של יהודי יקר בשם ר' חיים צבי סלומון, שהתחנך בישיבותיה החסידיות של הונגריה. כל בני משפחתו עלו על המוקד בשואה, והוא היה היחיד ששרד וניצל בחסדי שמים.
זמן קצר לאחר השחרור חזר ר' חיים צבי לעיירתו, האלמין, ומצא אותה הרוסה ומנותצת. כמעט ולא נותרה אבן על אבן. ישב הוא על אחת האבנים, והחל לבכות על החורבן הנורא. אך, שמעו נא על מה בוכה יהודי, ומה מציק לו דווקא ברגעים איומים ונוראים שכאלה.
פנה חיים צבי לא-לוקיו בבכי מר, ואמר: "על הכל אני מוותר, אך לא על ספרי התורה העתיקים שהיו בבית הכנסת של אבא. ריבונו של עולם, אם ספרי התורה עדיין נמצאים באזור, אנא עזור לי למצוא אותם!"
כך ישב חיים צבי בעיירת הולדתו, בוכה, בוכה ובוכה. גם לאחר כל מה שעבר עליו בתופת הנוראה, הוא רוצה את ספרי התורה. ורק אותם. שני ספרי תורה אלו היו עתיקים מאד, וכתב הסת"ם שלהם היה מהודר בצורה יוצאת מן הכלל. גם רבני הקהילה וכל תלמידי החכמים שהיו שם, העדיפו תמיד לקרוא מתוך ספרי תורה אלו דווקא.
יושב חיים צבי ובוכה, מליט פניו בכפיו, ולפתע שומע הוא נביחות עזות. הוא פוקח את עיניו, ומבחין בכלב המתקרב אליו במהירות. היה זה 'הכלב המשפחתי' של משפחת סלומון, שהוחזק על ידם כדי לשמור על מחסני החיטה והקמח ששימשו את בית המסחר הסיטונאי של אביו. הכלב התקרב אליו, כעת זיהה אותו בוודאות. כן, זה הוא, הכלב ששמר על המחסנים ו'הכיר' את כל בני המשפחה.
חיים צבי מזהה, כאמור, את הכלב, אך לא את הנביחות, הנשמעות לו מוזרות מה… לא כך נבח הכלב במשך השנים ששרת אותם בנאמנות. "הנביחות היו באופן של יללות עזות, והרגשתי שיש לו, לכלב, משהו לומר לי …"
חיים צבי נזכר: "כלב זה היה נאמן במיוחד, עד כדי כך שפעם, כאשר הייתי בחנות, נפלה בתי התינוקת מן המיטה והייתה במצב של סכנה גדולה. הכלב רץ עד לחנות, הניח את שתי רגליו עליי, והחל לנבוח… הבנתי מיד שיש דברים בגו, ולכלב יש מסר מן הבית. יצאתי מהחנות, הלכתי אחרי הכלב הביתה, ומצאתי את ילדתי שרועה על הארץ כשדם רב זב ממנה. ממש ברגע האחרון לפני שאיבדה את הכרתה הצלחתי להצילה…
"גם הפעם, הניח הכלב את שתי רגליו עליי, ונבח בצורה משונה מאוד. הוא רץ וחזר, רץ וחזר, הסתובב אנה ואנה, עד שהיה ברור לי שהוא רוצה לגלות לי דבר סתר. כיוון שהיה זה מיד לאחר התפילה הנ"ל, אותה נשאתי מעומק לבי, החלטתי לקום וללכת אחרי הכלב.
"קמתי ממקומי, ואז החל הכלב לרוץ בצורה מסחררת ממש, כשאני אחריו, עד שהגענו לפאתי העיירה, סמוך לאחד משדות החיטה. במקום מסוים הכלב נעצר לפתע, והחל לחפור ברגליו באדמה. ואני אחריו… חפרתי וחפרתי, אך לא מצאתי דבר. כמעט והתייאשתי, והתחלתי לזוז מן המקום, אבל הכלב לא זז. הוא המשיך לעמוד ולנבוח, ואף לחפור באדמה.
"חזרתי לאחורי בשנית והמשכתי לחפור, עד שבעומק של שנים וחצי מטרים אני שומע קול מתכתי החוזר מן האדמה… משהו מעין כלי ברזל המונח שם. לבי נמתח כקפיץ, נעשיתי דרוך בכל רמ"ח ושס"ה שלי. ואכן, לאחר חפירה של עוד כמה סנטימטרים, אני מגלה מזוודה גדולה ממתכת המונחת בבור העמוק. כדי לחשוף את כל המזוודה ולהעלותה מן הבור, נדרשתי למאמצים גדולים. לא עברו דקות מרובות ובידיי היו שני ספרי התורה, שלמים, ללא פגע, כנתינתם מסיני!
"לא ניתן לתאר את התרגשותי ברגעים אלו, אך לא היה לי זמן רב לחשוב ולהתרגש, מאחר שהכלב עדיין לא נרגע… חשבתי כי המשימה הוכתרה בהצלחה, ואפשר כבר לסגור את הבור, אך הכלב המשיך לעשות סימנים כי האוצרות בבור עדיין לא נגמרו… רציתי כבר ללכת לדרכי עם ספרי התורה בידי, אך הכלב המשיך לנבוח בצורה יללנית, כמוה לא שמעתי מעודי".
חיים צבי ממשיך לחפור, ואכן כמה עשרות סנטימטרים עמוק יותר, מצא הוא קופסה נוספת, עמוסה וגדושה בשטרות כסף גדולים. היה זה אוצרו הפרטי של האבא הי"ד, שהספיק להחביא גם אותו, יחד עם ספרי התורה. התברר כי בלילה שלפני כיבוש העיירה על ידי הנאצים, הבין האבא, ר' אשר זונדל הי"ד, לקראת מה הולכים יהודי העיירה, ומיהר להחביא את ספרי התורה היקרים ואת הכסף באדמה. הכלב, אשר הלך אתו לכל מקום, ראה את המקום המרוחק בו הוטמנו האוצרות היקרים, ולאחר ששרד את המלחמה 'המתין' לאחד מבני המשפחה שחזר לעיירה, ומיד משך אותו אל הבור.
מאז מצא ר' חיים צבי את ספרי התורה, לא עזבם ולא נטשם לרגע. לכל מקום אליו הלך, לקח אתו את הספרים הקדושים.
ואגב, סופו של הכלב היה, שמיד לאחר שגילה את מיקום קבורת ספרי התורה, לא רצה לאכול במשך שבוע שלם, ומת…
(ומתוק האור', הובא בליקוטי שמואל)