פרשת כי תבוא נקראת תמיד בשבוע שלפני השבוע האחרון של השנה. הגמרא במסכת מגילה (לא, א) אומרת, כי הדבר נתקן לישראל על ידי עזרא הסופר, כדי לרמוז שתכלה שנה וקללותיה ושתחל שנה וברכותיה; והתוספות שם מוסיפים, כי ניתנה שבת אחת להפסיק בין קריאה זו לראש השנה, כדי לא לסמוך ממש את הקללות ליום הדין.
הרי שלעניינים הנזכרים בפרשת השבוע, יש שייכות לתקופה בה חלה הקריאה, ואם כך ננסה להפיק לקחים נוספים בפרשה, שנוגעים לכל אחד לקראת ימי הדין:
הפרשה שלנו פותחת בנושא הביכורים וכל דיניהם. שורש ועיקר מצווה זו, כמבואר במפרשים, הוא הכרת הטוב וההודאה לבורא יתברך על הטובות שהוא מנחיל לנו כאן בעולם הזה.
הבה ונעמיק מעט בנושא הביכורים:
במצוה זו יש שני חלקים: החלק הראשון, הוא עצם הבאת הביכורים לבית המקדש, והחלק השני, עליו מפרטת התורה יותר – הוא 'מקרא ביכורים'. דהיינו, הפסוקים שצריך מביא הביכורים לומר כשמגיע לבית המקדש: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו"…
רש"י על המילים "ואמרת אליו", אומר דברים שמכוונים אותנו להבין את כל ענין מקרא הביכורים: "ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה". כל הפסוקים הללו שאומרים בעת הבאת הביכורים, נועדו לשם מטרה אחת – להצהיר ולהודיע קבל עם ועולם את ההכרזה: "אני לא כפוי טובה!"
כיצד, אפוא, מכירים טובה? הבה ונראה את לשון הפסוקים, המחזירה את הקורא לכל העבר של כלל ישראל: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב". ובהמשך מתוארים גם כל ניסי מצרים: "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה", ומזכירים את ביאת הארץ: "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
ורק אחרי סקירה זו, מתפנה היהודי לומר: "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה". צריך להבין זאת, הלא יהודי עובד את האדמה, זוכה לראות את פרי עמלו, וניגש לקיים בשמחה מצוות ביכורים. הוא רוצה להודות להשם יתברך, אבל הנוסח שקבעה התורה מצריך אותו לספר היסטוריה שלמה שעברה על כלל ישראל: יעקב ולבן, הירידה למצרים, השעבוד, הגאולה, הכניסה לארץ – כיצד כל זה מתאים ושייך לענין הביכורים? מדוע על כל סלסלה של ביכורים צריך האדם לגולל את העבר כולו?
וזה לא רק אדם אחד או שנים. הרי הגיעו לבית המקדש רבבות יהודים עם ביכורים, וכל אחד ואחד חוזר שוב ושוב על כל הנוסח, בקול רם דווקא – "וענית ואמרת", "בקול רם" – כותב רש"י. כולם שמעו כל מביא ביכורים מחדש.
אבל עד שאנחנו תמהים על מה שקרה בבית המקדש, נתמה על מה שאנו עצמינו עושים מידי יום יום. רק נתבונן: אם נטלנו את ידינו ואכלנו שיעור כביצה, אנחנו מברכים ברכת המזון. מה כלול בה? 'ברכת הזן'. אנחנו מבינים כמובן – זאת הודאה כללית על כך שהקדוש ברוך הוא בטובו זן ומפרנס לבריותיו.
אבל כבר בברכה השניה אנחנו עוברים להודות על "ארץ חמדה טובה ורחבה, ועל שהוצאתנו השם אלוקינו מארץ מצרים". אבל גם זה לא מספיק, ואנחנו מזכירים גם את ברית מילה ואת מתן תורה, ואז "על חוקיך שהודעתנו", ואז באופן כללי "על חיים חן וחסד שחוננתנו", ועכשיו סוף סוף מגיעים למה שבגללו התיישבנו מלכתחילה לברך – "אכילת מזון שאתה זן". כמה הקדמות עברנו עד שהזכרנו את פת הלחם שאכלנו? ארץ ישראל, יציאת מצרים, מעמד הר סיני, ברית מילה. ואם יהודי אוכל שלוש פעמים ביום, אז שלוש פעמים ביום הוא חוזר על כל הרשימה של הטובות שהשם יתברך גמל איתנו.
מהי באמת ההבנה בנקודה זו, אשר אנו מבחינים כי חוזרת היא לא רק בהבאת הביכורים, אלא גם בברכת המזון הקרובה אלינו?
הסוד הטמון כאן הוא שעלינו לדעת כיצד מודים, ובעיקר, על מה צריך להודות.
כשאנו באים להכיר טובה, עלינו להחיות בקרבינו את תחושת ההודאה וההנאה מכל מה שזכינו לקבל. אך לא זו בלבד, אלא להשתמש בטובה הקרובה לנו כדי לעורר את תחושת הכרת הטוב לכל הדברים שקיבלנו ממיטיבנו, בין אם זה בשר ודם ובין אם זה מחסדו יתברך.
זו הסיבה שאנחנו מאריכים במקרא ביכורים ובברכת המזון, להזכיר את כל טובות השם יתברך עימנו מאז היותנו לעם. איננו סתם מכירים טובה, אלא מעוררים בנפשינו את הידיעה וההכרה כי הכל מאיתו יתברך, וזו הסיבה להיותינו ולקיומינו.
אם נפנים את היסוד הזה, נבין יותר את כל התיאורים שקוראים במשנה ביכורים על גודל העסק שהיו עושים ממצוות ביכורים – המעמד המיוחד, כיצד היו מעלים את הביכורים בשיירות, הלינה ברחובה של עיר, השיירות המקושטות, התזמורת – בפרק שלם מתאר התנא באריכות את כל ההתעסקות במצווה זו. מה כל העסק הגדול? על מה נרעשו כולם? על היסוד הזה של הכרת הטוב!
הגאון הצדיק רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז', כותב בספרו 'מכתב מאליהו' (חלק א) שכל עבודת הבורא בנויה על יסוד הכרת הטוב. הרי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מרצונו הטוב להיטיב לברואיו, וכדי שנוכל לקיים את חלקינו בעולם אנחנו צריכים להכיר טובה למיטיבנו, אחרת – לחינם נבראנו, חלילה וחס. יסוד זה מרומז כבר בעשרת הדברות: "אנוכי השם אלוקיך, אשר הוצאתיך מבית עבדים" – לעורר את רגשות הכרת הטוב, וממילא "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". האדם יכול לעבוד את הבורא יתברך גם עם יראת העונש, אבל עבודת הלב שיש בה מן השלימות, היא כשיש הרגשה של הודאה.
הכל בנוי על יסוד של הכרת הטוב. עשו לאדם טובה, שיגיד 'יישר כח'; ועל ידי שהוא מרגיל את עצמו לכך, מידה זו בנפש תביא אותו גם לעבודת השם.
שמעתי מדודי הגאון רבי רפאל ברלין שליט"א כי מקובל בידו אודות גאון הגאונים רבינו אליהו מוילנא זצ"ל, שכמעט לא דיבר שלא בלשון הקודש. בכלל הוא מיעט בדיבור ככל האפשר, אבל גם כאשר נצרך לשוחח עם מאן דהו, שוחח רק בלשון הקודש. מילה אחת משפת האידיש כן היתה שגורה על לשונו – 'דאנק', תודה. כששאלו את תלמידיו לפשר הענין, הסבירו כי המילה 'דנק' בגימטריה 'עולם הבא'; אדם שרגיל להכיר טובה, בסופו של דבר יקיים את רצון השם ויזכה להגיע לעולם הבא.
והוסיף לי על כך רבי רפאל ברלין, שהיה בקשר אמיץ עם מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, ושמע אותו פעם מתבטא כי 'דאנק' זה גם מלשון 'גידענק' ['תזכור'], כלומר, מקבל הטובה מוטלת עליו חובה לזכור את מיטיבו.
יסוד זה מופיע כבר בספר החינוך. רבים מכירים את לשונו הנפלאה על מצוות כיבוד אב ואם: "יתן אל ליבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאוויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו… ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא".
ממש לאחרונה שמעתי שיחה מפי הגאון הצדיק רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א, משגיח ישיבת 'ארחות תורה', בה הוא סיפר כי הגיע פעם לפני מרן שר התורה הגאון רבי חיים קנייבסקי זיע"א אברך בן עליה, ונפשו בשאלתו: הוא רוצה להתחזק בתפילה, אבל הוא חושב לעשות כן בשלבים, בכל פעם לבקש ביסודיות על נושא אחד, ועליו לבקש ולהתחנן כמו שצריך. במה כדאי להתחיל? הצלחה בתורה? יראת שמים? מנוחת הנפש?
שאל אותו רבי חיים: "יש לך הורים?" – "ברוך השם, עד מאה ועשרים" השיב. – "נו, אז מה השאלה?" – הגיב רבי חיים על אתר. "התפילה הראשונה שלך צריכה להיות עליהם, שהאבא והאמא יהיו בריאים לאורך ימים, ושתהיה להם רק בריאות והצלחה… הכרת הטוב!"…
הגאון הצדיק רבי חיים וואלקין שליט"א, משגיח ישיבת 'עטרת ישראל', היה ידיד ותיק של להבדיל בין חיים לחיים, הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'קרית מלך'. ראשיתה של ידידות זו החלה לפני עשרות שנים, בעודם אברכים צעירים בישיבת 'מיר'. יום אחד התקיים בטלז-סטון מעמד הנחת אבן הפינה לישיבת טלז, ושני האברכים הצעירים הוזמנו לאירוע עקב הזיקה הקרובה שלהם לטלז – רבי חיים כבוגר ישיבת טלז בארצות הברית, ורבי שמואל יעקב כבעל לנכדת הגאון רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל הי"ד, ראש ישיבת טלז בליטא.
שני הידידים התחבטו קשות אם לנסוע למעמד. מצד אחד, חובת הכרת הטוב על כתפיהם לישיבת טלז המפוארה; מאידך, 'תורה מה תהא עליה' – האם זו אכן סיבה ראויה לבטל עבורה את סדר הלימוד בישיבה? ירדו השניים לבית רבם מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, ושאלוהו כיצד עליהם לנהוג.
רבי חיים שקל את הדברים בכובד ראש, ולבסוף אמר: "אינני יודע מה היא רמת ה'הכרת הטוב' שלכם לישיבת טלז – את זאת הינכם צריכים למדוד לבד. אבל דבר יכולני לומר לכם: הכרת הטוב זה כל האדם!"
רבי חיים וואלקין סיפר, כי עשרות שנים לאחר מכן, בפגישתו האחרונה עם רבי שמואל יעקב, הזכיר לו את אותה אמרה נוקבת של רבי חיים: "ההינכם זוכרים?… הכרת הטוב זה כל האדם", חזר בניגון, "גיוואלד, זה כל האדם!"…
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')