"בנים אתם לד' אלוקיכם" (יד א)
מספר נכדו, הרה"ג רבי אריה בורודיאנסקי: סבא היה משקיע כוחות לחדור לנבכי נפשו של כל נכד ונכד, לרדת אל דרגתו, לפי היכולת של הנכד, כאשר עם כל השכל החד והחריף שהיה לו והחוש הביקורתי, היה מקפיד להתעסק עם נכדים בני משפחה, ולרדת לרגשותיהם כדי שיהיה להם נוח איתו.
הוא הכיר כל נכד, והשתדל להקדיש את כל כולו לכל צאצא מצאצאיו שהגיע לדבר איתו, לתת יחס ולהתעניין, כאשר הוא מקפיד לשים לב לתכונותיו של כל אחד. למשל, מי שהיה לו פחות בטחון עצמי, הוא נתן את ליבו לדבר איתו ברכות יתר ולתת לו להתבטא, כל אחד כפי מה שהוא. מאידך הייתה אצלו הקפדה על התובנה החינוכית של כל אחד. אני זוכר שבצעירותי אמרתי לפניו איזה ביטוי שהיה אמור להיות מצחיק, אלא שהיה זה ביטוי שלא היה ראוי כל כך לדעתו. אני זוכר שהוא חייך, שהרי אמרתי משהו שאמור להצחיק, אבל מיד אחר כך הוא עצר ואמר לי: "אל תחזור על הביטוי הזה שוב!".
מענטשלכקייט
שגורה הייתה בפיו מימרת (ברכות ו:) "לעולם יהיה אדם" (זייט א מענטש) לא רק שתהיה אדם, אלא צריך שזה יהיה "לעולם", בכל מצב ובכל עת. וכך היה הוא עצמו, כל ימיו נהג כך ללא היסח הדעת. הוא השתדל תמיד לא להטריח את זולתו אפילו בדבר קל ואף עם בני ביתו נהג כך, ואפילו פעולות קטנות כלבישת מעיל או הבאת כובע לברכת המזון, לא הסכים להטריח וקם בעצמו לחבוש את הכובע.
בעיקר בלט הדבר לאחר פטירת הרבנית, כאשר נכנסו להתגורר בביתו בנו הצעיר הג"ר ברוך ומשפחתו, והתגוררו בחלק השני של הדירה. מאותו יום שנכנסו לגור שם ועד אותו יום מר ונמהר שהוציאו אותו על כיסא גלגלים לבית החולים, אף פעם לא עבר דרך 'ביתם' בלי 'רשות', למרות שבדרכו שם היה יכול לצאת בקלות יתירה ללא מדרגות. הסיבה שלא עבר שם, משום שבשביל לעבור שם צריך להיכנס לחדר הילדים והוא לא רצה להיכנס לפרטיות של בנו ונכדיו. ורק כשהיו צריכים פעם להוציא אותו על כיסא גלגלים אמר לאלה שמובילים אותו: "לא יהיה לכם קל לסחוב בן אדם על כיסא גלגלים במדרגות, תשאלו רשות מהבן אם אפשר לעבור משם"…
סיפרה עוד כלתו תבדלחט"א, הרבנית הדסה אויערבאך, שמאז שנכנסו אז לגור שם, לאחר שגמר לאכול היה רבינו מפנה בעצמו את הכלים מהשולחן למטבח, ותמיד היה מערה עליהם מים כדי שקל יהיה להסיר את שיירי האוכל, וכל זאת בשביל לא להיות לטורח ולמשא. הוא היה אומר לה שהיה רוצה לרחוץ את הכלים בעצמו, אך מכיוון שהוא זקן, הוא חושש שלא יצליח לשטוף את הכלים נקי לגמרי, כראוי לבני הבית, לכן הוא משאיר לבני הבית לעשות זאת טוב ממנו. את שיירי מאכלו בצלחתו היה קבוע זורק לפח האשפה בעצמו, ולא נתן לאחרים לעשות זאת עבורו, באומרו שלפעמים שיירי המאכל גורמים מיאוס לאדם, וגם בני ביתו של אדם בכלל זה.
תלמידו הג"ר חנן כהן (בעל "בנין שבת") חזר איתו פעם בערב שבת מהמקווה. מיד כשנכנסו לבית נפנה רבינו לסדר את השקית עם הבגדים שהביא איתו, ובכדי לחנך את תלמידו אמר לו: "איני מסדר הרבה לשבת, אך אני עכ"פ נזהר מאד שלא אגרום לאחרים לטרוח בגיני"…
מדוע ייבא רבינו במיוחד שוקולד משוויץ?
עד כמה היה כל נכד במוחו, ודאג לו גם בדברים שנראים קטנטנים ביותר,. מספר נכדו רבי אהרן גולדברג: סבא היה מחלק שוקולד לנכדים הקטנים, בעיקר במוצאי שבת לאחר הבדלה. הייתה לחלוקה זו חן מיוחד, הוא חילק כמות מסוימת לכל ילד, וכאשר היה רוצה להדגיש אירוע מסוים היה אומר: "לך מגיעה עוד משבצת". באותה חלוקה העניק יחס אישי לכל אחד לרגע קל או יותר.
בזמנו לא היה שוקולד בהכשר הבד"צים, והשוקולד היחיד היה אז בהשגחת הגאון רבי צבי מרקוביץ, רבים מגדולי היראים אכלוהו, וגם רבינו בירר את הדברים היטב והיה סבור שזה כשר למהדרין וניתן לאוכלו, אמנם היו שהחמירו ולא אכלוהו.
אחת מנכדותיו של רבינו, ששמעה שישנם שלא אוכלים זאת, החליטה שגם היא תהדר ולא תאכל, וכשהגיע מוצאי שבת עמדה בצד וכאשר הגיע תורה אמרה לסבא: "תודה, אני לא רוצה שוקולד!". הוא התפלא: "אני יודע תמיד שאת אוכלת שוקולד!". והיא כמובן לא אמרה דבר ולא לקחה. בשבוע שלאחר מכן חזר הדבר על עצמו שוב, והתעניין אצלי לסיבת הדבר. אמרתי לו את הטעם שהיא לא מרוצה מההכשר של השוקולד שסבא מחלק.
רבינו התפעל מאד ובשבוע אחרי, אמר לה שהוא מאד מעריך את הדבר, ואמר שחשב על הענין ומצא לו פתרון. "בישיבה יש בחורים שמתגוררים בחו"ל, ויש מהם שלפני שנוסעים שואלים אותי, האם אני זקוק שיביאו לי משהו בחזרתם, בדרך כלל אני אומר להם שאינני צריך כלום, אבל הפעם תלמיד שגר בשוויץ ניגש אלי, ואמר שנוסע הביתה ושאל אותי, סיפרתי לו כי יש לי נכדה שאינה מעוניינת לאכול את השוקולד מתוצרת הארץ, והיות שידוע שבשוויץ יש הכשר טוב על השוקולד, אז אולי בעת שובך לקראת זמן קיץ, תרכוש לי כמה חפיסות שוקולד", ואז הוסיף הסבא ועודד אותה: "טוב מאד, אני מעריך את ההתנהגות שלך!".
כאשר הגיע היום הנכסף, והשוקולד היה בידו של הסבא, מיד כשהגענו אליו לסעודה שלישית הוא פנה אליה: "קיבלתי את השוקולד משוויץ, ואפילו טעמתי ממנו מעט והוא באמת מיוחד, ובעזה"י אחלק לך ממנו". במוצ"ש היה טקס שלם, הוא פתח את השוקולד, לכולם חילק את הרגיל ולה אמר "את לא קיבלת כמה שבועות", ואז הכריז בנעימותו הידועה: "וכעת הולכים לתת לילדה החשובה שאינה רוצה לאכול את ההכשר הרגיל, והיא מקבלת מיוחד משוויץ!"…
כך מדי מוצאי שבת באותה תקופה, היא ורק היא קיבלה מהחפיסה שעמדה בשבילה. שנים ארוכות העריך אותה על כך, וזכר לה את ענין המניעה מלאכול את השוקולד עם ההכשר הרגיל. וכולנו עמדנו ותמהנו: איזה סבא זה שראשו בשמי שמיא של תורה והלכה הכי גבוה שרק שייך, ומאידך זוכר כך כל נכד ונכד. ראו בריה שברא בעולמי…
רגישותו לכבוד הנכדים
ומספר עוד רבי אהרן, עד כמה חשב על כל פרט ושמר על כבוד צאצאיו: "בשנים שהורי גרו בבית הסבא לאחר פטירת הסבתא, קבעתי בשבתות לימוד בחברותא עם חבר מהישיבה. באחת השבתות כאשר הגיעה השעה שקבענו, הבחין החברותא שלא הגעתי ועלה במדרגות הבית כדי לקרוא לי, כאשר הגיע לפתח הבית הופתע לראות את סבא יושב לא רחוק מהפתח, ולידו ישבה אמי הרבנית ע"ה.
"הבחור נבהל ושב מעט לאחוריו. סבא חשב שבוודאי הוא בא לשאול שאלה, קרא לו ושאלו מדוע אינו נכנס, והסביר שהוא לומד אתי יחד ב'קול תורה' ולא עלה כדי לשאול שאלה, רק כיון שקבעתי ללמוד עם אהרל'ה בשעה ארבע וכעת כבר אחרי ארבע, עליתי לראות מדוע הוא לא בא.
"רבינו התנצל בשם נכדו שכנראה נשכב לנוח ועדיין ישן, וזה דבר שקורה. ענה החבר ואמר לרבינו: 'אני ממש לא מודאג, הרי אהרל'ה לא מהדייקנים הגדולים וממילא אינו נבהל מלאחר'. אמי שהייתה נוכחת הלכה לבדוק בחדרי, חזרה ואמרה לו שאינני נמצא בבית, וכנראה שהקדמתי, ויצאתי מהדלת השנייה של הבית לרחוב אוסישקין, והסביר לו רבינו שיש לנו יציאה נוספת וכו', וסיים, 'מעניין שלא נפגשתם'.
"החבר הפטיר 'שבת שלום', והחל לשוב על עקבותיו ורבינו בעקבותיו, כאילו ליווהו למדרגות בחוץ, ואז פנה אל הבחור, תלמידו, ולחש לו בעדינות, כדי שאמי לא תשמע: 'רציתי להעיר לך שני דברים, ראשית. אתה הרי לומד עם אהרן בשיעור אצלי, וא"כ אתה יודע בן כמה הוא, ואין זה נאה לקרוא לבחור בגילו בשם אהרל'ה', החבר התנצל כי הוא מכיר אותי והעניין לא מכאיב לי כלל, אך רבינו אמר לו, 'תשמע לעצתי ותקרא לו בצורה מכובדת. שנית, לא שמת לב, אבל בנוכחות אמו אמרת שהבן שלה הוא לא מהדייקנים הגדולים, ושהוא לא מתרגש מלאחר לחברותא. אני סבא שלו, אבל בטוחני שלאמא יש צער גדול לשמוע כאלו דברים, ודאי היא מצטערת שהבן שלה לא מהדייקנים, אז תדע שכדאי להיזהר בדבורך'…".
כמובן שלא עלה על דעתם של הרבנית גולדברג ובנה להצטער מכך, אך בדיעבד הם למדו מסיפור זה, עד כמה רבינו רגיש לכבודם.
חינוך ואבהיות
עוד על השילוב בין אבהיות וחינוך, למרות שכאמור הנכדים הרגישו היטב את אהבתו והערכתו אליהם, בשיטה לא הרבה לשבחם, ואפילו בשמחות צאצאיו לא הרבה לשבחם מטעם "יהללך זר ולא פיך", ורק על הצד שני כששמע מעלות היה מזכירם.
מספר הנכד רבי שמעון טרגר: "שש שנים למדתי בישיבת 'קול תורה', ורבינו והרבנית התייחסו אלי באהבה גדולה, בהיות שהורי התגוררו באנטוורפן שבבלגיה הרחוקה, ורבינו הקדיש לי מזמנו וזכיתי ללמוד עמו פעמיים בשבוע בחברותא. למרות זאת, היה מעניין שכאשר היה בוחן מדי חודש את שיעור א-ב המקבילים במבחן חודשי, כשישבתי עם חבריי למבחן, והוא עבר אחד אחד ושאל שאלות, כשהגיע אליי לא הראה שום שוני ושאל בפשטות, מה אומר טרגר על השאלה הזאת והזאת? איש לא יכול היה להבחין שאני נכדו. עם זאת בצהריים כשחזר הביתה סיפר לסבתא שהיה מבחן, ואמר לה בדיוק מה היה עמי"…
(מתוך הספר 'גאון ישראל' / ח.ש.רוזנטל)