דקה מתוקה על העמוד היומי: מפני שמזיז עפר ממקומו
באחת מדרשותיו של ה'מגיד מישרים' הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל סיפר ספור ששמע מתלמיד בישיבתו. בגדדי היה, ושמעו מסבו.
בבגדד נתפס גנב. הובא לפני השופט, שגזר דינו למות. גזר הדין הובא לפני הכליף, שאישרו. הוציאוהו אל הגרדום, והודיעוהו שיש לו רשות לבקש בקשה אחרונה.
אמר: "רצוני שיביאוני בפני הכליף, רוצה אני לומר לו דבר מה".
אמרו: "אם רצונך להתחנן על נפשך, אין סיכוי, לא יחזור בו מן האישור".
אמר: "אף על פי כן".
הודיעו לכליף, שהסכים לראותו.
התיצב הגנב, וקד קידה. אמר: "אדוני השליט ירום הודו, דין צדק דנני. חטאתי עויתי ופשעתי, ותהא מיתתי כפרה על כל עוונותי – אבל העוון החמור ביותר שלי אינו ידוע לרבים, ובאתי להתוודות עליו ולתקנו!"
הסתקרן הכליף: "ומה הוא?"
אמר: "סוד עובר במשפחתנו מדור לדור, סוד המסוגל להעשיר את אוצר המדינה ולהשביע רעבון כל תושביה. עוול יהיה זה, להצניע הסוד ולהעלימו מהשלטונות!"
רכן הכליף: "ומה הוא הסוד?!"
אמר: "יודע אני לחש, שאם לוחשים אותו בעת הטמנת גרעין באדמה, בתוך שעה קלה נובט העץ, וכעבור יום מניב פרות! עתה, עם מותי, ירד הסוד אלי קבר. החלטתי שפשע הוא, להעלימו. הריני למסרו להוד מעלתו, וכשאדע שהסוד בידיים טובות, אמות בשמחה!"
נרעש הכליף: "אדרבה, הבה נשמע!"
העיף הגנב מבט ימינה ושמאלה, ואמר: "יותר מדי אזנים כרויות כאן. לא אגלה את הסוד אלא בפני שלושה. הוד רוממות הכליף, שר האוצר ושר החקלאות".
"ניחא", אמר הכליף, והורה להביאם.
הגיעו, והגנב אמר: "כעת צריך אני פנכה מלאה עפר, ספל מים, וכמה גרעיני פרות".
הביאו, ונטלם. אמר: "בכבוד, ירדו עמי אל הגינה".
ירדו לבוסתן, והביטו במעשיו. גחן, וחפר גומה בקרקע. הזדקף, ושפך מעט מים לפנכת העפר. פשט אצבעותיו, והראה את הגרעינים שבכף ידו: "יבחר הכליף במה להתחיל".
בחר הכליף בגלעין אפרסק.
טמנו בעיסת העפר שבפנכה, עצם עיניו וגרגר את הלחש בריכוז. פקח עיניו, ואמר: "זהו, הכל מוכן. עכשיו יש רק להטמין את העפר בגומה שבקרקע. אבל איני יכול לעשות זאת. הלחש יפעל רק אם ידי המטמין נקיות, מעולם לא שלח ידו ברכוש זולתו. ואני, הן יודעים אתם, נתפסתי בגנבתי".
הושיט את הפנכה לשר החקלאות: "בכבוד" –
נרתע השר: "לא, איני יכול.. אדם הגון אני, אבל, יודעים אתם, כשהייתי צעיר, משובת נעורים… חוששני, שמא לא יצמח העץ, לא יועיל הלחש"…
"לא נורא", הרגיעו הגנב, "כולנו בני אנוש. בכבוד", הושיט לשר האוצר: "יתכבד כבודו" – חורו פני שר האוצר. פזל לעבר הכליף, ואמר: "לא, לא אוכל, חוששני, הלא תבינו, הן שר האוצר אני, כספים כה רבים עוברים דרכי, שמא, בטעות, שגיאות מי יבין"…
"אני מבין, ודאי" , אמר הגנב, ופנה לכליף כשהוא משתחוה עמוקות: "אדוני ומלכי, בכבוד" – נשא הכליף ידו: "לא… זכורני כשהייתי ילד, לא הרשוני לקבל דבר מה, ולקחתי בלי רשות. מי יודע, אולי זה ימנע מהלחש לפעול"…
כרע הגנב האומלל על ברכיו, וקרא: "אתם השליטים והשרים פוחדים שידיכם אינן נקיות. מעולם לא חסר לכם מזון, אתם טובעים בעושר, ושלחתם יד. ואותי שחטאתי כדי להביא טרף לביתי, להשביע רעבון בני, אותי דנתם למוות?!"…
(גליון אגעדאנק – והגדת)