עמוד היומי עם גישמאק: משהין על גבי גרופה וקטומה
בסוגייתנו מבואר שאם כיסה את האש באפר ואחר כך נתלבתה מאליה, לא בטל ממנה דין גרופה וקטומה לענין שהייה וחזרה. ודנו הפוסקים בדין מי שליבה אותה בידים מערב שבת, והדבר נוגע למעשה למכסים את האש שבכיריים בפח, ואחר הכיסוי נחוץ להם להקטין או להגדיל את האש שבכיריים, ויש לדון אם מעשה שינוי זה מבטל את הקטימה להיות כמי שאינה, וייאסר עליו להשהות על גבה.
במנחת שלמה (שו"ת, תנינא סי' יב אות ז) כתב, שנראה שמה שבקטמה ונתלבתה נידון כקטומה, היינו מפני שעשה מעשה המוכיח שסילק דעתו מלחתות באש. אבל בזמננו שגם לאחר הנחת האסבסט או העמדת הפח על הפתיליה מגדילים או מקטינים את השלהבת, ונמצא שגם לאחר הקטימה לא סילק כלל דעתו מחיתוי, לא מצאנו מקום להתיר בזה, שהרי לא הסיח דעתו מן האש. ולכן נראה לעורר שצריכים להתאים תחילה את השלהבת לפי המידה שרוצה בה בכל השבת, ואחר כך יש לסובב או לכסות מקום השלהבת באופן שלא יהא נראה, ורק אז חשוב שפיר כגילה דעתו שאין בדעתו עוד לחתות ולהגדיל האש. והיא הערה חשובה מאוד למעשה, כי אע"פ שמותר גם בנקטמה מאליה, היינו משום שבזה שמניחה בקטימתה גילה דעתו שאינו חפץ לחתות, מה שאין כן בזה שידוע שרוצה עדיין להגדיל או להקטין האש, וספק גדול הוא אם יש להתיר בזה.
אמנם כתב שנראה להביא ראיה להיתר מדין מעזיבה שעל גבי התנור המפסקת בין הקדירה לבין האש, שרבים סוברים שעל ידי המעזיבה חשוב כקטימה (ראה משנ"ב סי' רנג ס"ק פא), ולא נזכר כלל שצריכים להיזהר לא לחתות באש לאחר העמדת התבשילים. וכן מוכח מדין קדירה ריקנית שחשובה כקטומה (שו"ע שם ס"ג), ומשמע שאין זה דוקא כשהניח את הקדירה בשבת, אלא כל שכן שמותר כשהניח על גבי קדירה ריקנית מערב שבת ואפילו אם חותה בגחלים לאחר שכבר נתן הקדירה. וצריך בהכרח לומר שהואיל ובסופו של דבר הוא מקבל שבת ומשאיר קדירתו עומדת על גבי מעזיבה או קדירה ריקנית, מוכח שסילק דעתו מלחתות עוד באש. ואם כן אף באסבסט ובפח יש להתיר כיוצא בזה, שגם אם משנה גודל האש אחר שכיסה בהם, לא בטל מהם דין קטומה.
אך כתב שדין זה גופו צריך עיון, מנין למדו הפוסקים להשוות קדירה ריקנית ומעזיבה לקטימה, והרי נתינת אפר ע"ג גחלים מונעת בהכרח את החיתוי, ואם יוסיף לחתות לאחר שקטם ודאי בטלה קטימתו, ולא יועיל אלא אם כן יתן אפר מחדש, מה שאין כן בקדירה ומעזיבה שאינם מונעים כלל את האדם מלחתות אח"כ באש. גם יש לדון שהרי אם הקטין את שלהבת הפתיליה ולא הגדיל לפני השבת הרי גם זה מוכיח שאינו רוצה לחתות, שהרי רואים שהשאיר אש קטנה ולא הגדילה, ולמה חששו חכמים ולא התירו להשהות אלא אם כן גרף וקטם, והרי גילה דעתו שמסיח דעתו מלחתות. ועל כרחך צריך לומר שחששו חכמים שמא ימלך אחר כך וישנה את דעתו וירצה למהר הבישול, ואם כן אף באסבסט ופח יש לחשוש לכך, הואיל ורגילים גם להקטין ולהגדיל, ומנין לנו להתיר ולדונם כקטימה. וגם אפשר שמי שנותן קדירה ע"ג מעזיבה או מעמיד אותה על קדירה אחרת ריקנית, אין רגילים בשום פעם לשנות אח"כ את האש, משא"כ באסבסט ופח וכידוע, ואם כן אין ללמוד היתר באסבסט ופח מתוך מה שהתירו הפוסקים בקדירה ומעזיבה.
אמנם בשבות יצחק (ח"ב עמוד כה) הביא בשם הגרי"ש אלישיב, שעיקר ההיתר בפח אינו משום שמתקיימת בו קטימה, אלא משום שאין רגילות לבשל קדירה על גבי האש כשהיא מכוסה בפח, והרי זו קטימה גדולה שאין התירה מחמת מעשה הנחת האפר אלא משום שעשה שינוי שאין דרך לבשל בכך. ועל פי זה הורה שגם אם לאחר הכיסוי בפח הגדיל את חום האש, ואפילו אם נתן הפח והקדירה כשהאש כבויה ואח"כ הדליקה, אין בזה ביטול הקטימה. שאף שבודאי אם קוטם קטימה כלשהי ולאחר נתינת הקדירה מחתה באש הרי זה מבטל הקטימה ואסור להשהות, ואינו דומה להובערה מאליה, היינו דוקא בקטימה כלשהי שמעשה הקטימה הוא ההיכר, ולכן ע"י החיתוי נתבטל המעשה. אך בכיסוי פח שאין ההיכר משום מעשה הקטימה אלא מציאות הקטימה, יש מקום לומר שכיון דגם לאחר הגדלת האש עדיין הפח ממעט החום ואין דרך לבשל כך, עדיין יש היכר. אך למעשה לא סמך על סברא זו להקל לכתחילה אלא בשעת הדחק.
(מתיבתא – פניני הלכה)