אמימר
אמורא בבבל דור חמישי וששי לאמוראים, רבו וחבירו של רב אשי.
אמימר היה מגדולי האמוראים בדורו, והלכותיו והכרעותיו פזורים בכל רחבי התלמוד בבלי. מקומו היה בנהרדעא, כפי שהעיד על עצמו: ״אנא מנהרדעא אנא״ (בבא מציעא טו, ב; בבא בתרא לא, א). בין רבותיו היה רב זביד מנהרדעא (ראה בבא מציעא עג, ב, קידושין עב, ב), ובצעירותו קיבל גם מרבא. וכן קיבל מ״סבי דפומבדיתא״ (היינו זקני ישיבת רב יהודה בפומבדיתא). גם מסר בשם תלמידי רבא הראשונים, שהיו זקנים ממנו הרבה: רב פפא, רב זביד, רב חמא, ובן בשם רב דימי מנהרדעא.
אחרי פטירת רבא נחלקה ישיבתו במחוזא לשנים. חלק אחד עבר לרב נחמן בר יצחק בפומבדיתא וחלק שני עבר לרב פפא בנרש. מאז (עד לדורו של רב אשי) נתפזרו הכוחות והיה גם בכל עיר קיבוץ תלמידי חכמים. גם בנהרדעא היה קיבוץ גדול, ואמימר היה ראש הישיבה שם ותלמידים רבים ישבו לפניו — מהם כאלו שנעשו אחר כך ראשי מתיבתא וגדולי הדור. בגמרא מסופר, שכשהיה בא לדרוש בשבת שלפני הרגל היו נושאים אותו על כתפים עד מקומו בבית המדרש (ביצה כה, ב). [מלבד נהרדעא, גם העיר מחוזא היתה, תחת ממשלת אמימר (ראה שבת צה, א, עירובין קד, א), והיה הולך לשם בזמנים קבועים לדון ולהורות (ראה ראש השנה לא, ב).]
גם רב אשי ומר זוטרא, שהיו אז כבר מגדולי הדור, ישבו שם לפניו כתלמידים חברים. ואנו מוצאים תמיד את אמימר ומר זוטרא ורב אשי יושבים יחד (ראה למשל ברכות מד, ב; שם נה, ב; בבא מציעא כב, א, ועוד). ובעשרות מקומות בגמרא אנו מוצאים את רב אשי נושא ונותן עם אמימר ודן לפניו. וכן מצאנו את רבינא הראשון דן עם רב אחא בדברי אמימר (חולין נח, א).
בין תלמידיו היו: רב מרי בר רחל, רב גמדא, רב הונא בר נתן (שהיה ריש גלותא בזמן רב אשי) ורב אחא בר רבא. בגמרא מובא, שאבי אמו של אמימר היה האמורא הידוע רמי בר חמא (כתובות כא, ב).
בגמרא (סוכה נה. א) מובאת תקנת אמימר לבני נהרדעא — הנוהגת עד היום בקהילות ישראל בחוץ לארץ (העושים יום טוב שני) – בענין הזכרת קרבנות החג בתפילת מוסף של חול המועד סוכות וכן בקריאת התורה: להזכיר בכל יום את שני הימים המסופקים: כגון ביום ראשון של חול המועד: ״וביום השני…״ ״וביום השלישי ..״׳, וכן בכל הימים (ראה שו״ע או״ח סי' תרסג ומשנה ברורה שם ו).
אמימר הוא בעל האימרה המפורסמת: ״חכם עדיף מנביא״ (בבא בתרא יב. א).
בגמרא מסופר על בקיאותו הנפלאה של אמימר במראות דמים: אמימר ומר זוטרא ורב אשי ישבו פעם לפני האומן המקיז דם. ונטל האומן דם מאמימר. כשראה אמימר את הדם אמר להם: ״זהו מראה דם אדום ששנינו במשנה שהוא טמא״. אחר כך חזר ונטל ממנו האומן עוד דם, ואמר להם אמימר: ״דם זה כבר שונה במראהו מהראשון״. ורב אשי בראותו זאת, אמר: ״אני, שאיני יודע להבדיל בין הדם השני לראשון, אין ראוי לי לראות דם [להורות אם הוא טמא או טהור]״ (נדה כ, א).
לאמימר היה בן גדול בתורה הנקרא ״מר בר אמימר״ [״מר״ הוא עיקר שמו (תשובת רב שרירא ורב האי גאון, הובאה בערוך ערך אביי)], שקיבל תורתו מאביו, והיה גם תלמידו של רב אשי. בגמרא מובאות כמה הלכות והנהגות של אמימר שאמרם מר בר אמימר לרב אשי. אחת מהם היא לגבי הנהגתו המיוחדת של אמימר במצות לולב, שהיה מחזיק את הלולב בידו כל התפילה, מרוב חביבות המצוה עליו (סוכה מא, ב).
פטירתו
בגמרא מסופר, שפטירתו של אמימר נסבבה על ידי אחר מהנהגותיו שסיפר בנו לרב אשי:
במחוזא היו שנהגו לתת סחורה לתגר למוכרה במחצית שכר (היינו שחצי מהרווח יהיה לבעלים), והיו משערים מראש כמה עתיד הרווח להיות, ועל מחצית מסכום זה היו כותבים שטר חוב, שפלוני חייב לפלוני כך וכך, לזמן פלוני.
רבא אסר דבר זה, כיון שיתכן שלא יהיה לבסוף רווח כלל ונמצא שהמעות שנותן לבעלים הם ריבית. מר בר אמימר אמר לרב אשי שאביו נוהג לעשות עיסקא באופן זה, ואם אומר התגר לבסוף שלא היה לו רווח הוא מאמינו ופוטרו מלשלם אבל רב אשי טען לו: ״תינח אם אביך קיים בזמן הפרעון [שאז הוא מאמין לו ופוטרו], אבל אם ימות אביך ויפול השטר לפני יורשיו, עלולים הם לגבות אח המעות גם אם יטען התגר שלא היה רווח, ויכשלו באיסור ריבית״, הגמרא מספרת, שדברי רב אשי אלו: ״אם ימות [אמימר]… ", היו ״כשגגה שיצא מלפני השליט״ (קהלת י, ה) [היינו, כשם שהוראה שיוצאת מפי השליט אינה חוזרת אפילו אם נאמרה בשגגה, כך גם דברי החכם חלים לפעמים גם אם לא נתכוון להם] – ונפטר אמימר (בבא מציעא סח, א).
[ישנו אמורא נוסף בשם אמימר — ״אמימר בר מר ינוקא״ — הקרוי בגמרא לפעמים גם ״אמימר״ סתם. אמימר זה היה מהאמוראים האחרונים ונהרג על ידי מלך פרס עשרות שנים אחרי פטירת רב אשי (רב שרירא גאון). דורות הראשונים (חלק ו פרק ב) ותולדות תנאים ואמוראים מוכיחים בראיות ברורות שאין זה אמימר רבו וחבירו של רב אשי הנידון בערך זה.]