עמוד היומי עם גישמאק: בר הדיא מפשר חלמי הוה
בגמרא מובא שבר הדיא היה פותר חלומות, ודרכו היתה שמי שהיה נותן לו שכר על פתרון החלום היה פותרו לטוב, ומי שלא היה נותן לו שכר היה פותר לו החלום לרעה. ומעשה היה באביי ורבא שראו כמה חלומות, אביי נתן לו זוז בשכרו ופתר לו אותם לטוב, ולרבא שלא היה נותן שכר היה פותר לרעה, וכאשר פתר כן היה. ופעם מצא רבא ספר שנפל מבר הדיא, וראה שכתוב בו שכל החלומות הולכים אחר הפה, והבין שפתרונו של בר הדיא גרם ולא החלומות עצמם, וקילל את בר הדיא.
ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תח, מיוחסות סי' רפו) נשאל לבאר לשואל את כוונת אביי ורבא בשאלתות בר הדיא בסוגייתנו, והוקשה לשואל לקבל שהכל ישתנה בעבור פתרון בר הדיא. והשיב לו הרשב"א שזו שאלה פילוסופית, ואינה קשה אלא על פי דרכם שתולים את הכל בטבע הנוהג, אך לפי הנראה מן הכתוב והסכמת חכמי התורה, אינו כן, אלא יש בכל או סגולות או דברים נעלמים לא נתבארה לנו עתה סבותם, וכדרך מה שאמרו (מו"ק יח.) ברית כרותה לשפתים, ובכתובות (סב:) הובא מעשה שהיה כשגגה היוצאה מלפני השליט ונסתלק יהודה, וכאלה רבים. ומחמת כן הזהירה התורה שלא לקלל, וזהו החפץ בברכות. ואמרו (מגילה טו.) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ואם אין הדברים נוהגים אלא על פי הטבע, מה תזיק הקללה ומה תועיל הברכה, יקללו המה והשם יברך. ואמרו (לעיל יט. ראה פניני הלכה שם) אל יפתח אדם פיו לשטן, והביאו ראיה מן הכתוב. וגם חכמי הפילוסופים אינם יכולים ליתן טעם ולהסביר כל הסגולות הנגלות לעין כל בעשבים ובאבנים, כדוגמת האבן השואבת הברזל והברזל ישוטט על פני המים ולא ינוח עד שיהו פניו אל פני הסדן, היש מגיד טעם בזה בכל חכמיהם. ומעתה פתרון החלומות הוא כאחד מהם. וכעין זה האריך בשו"ת מן השמים (סי' כב), עיי"ש.
אך האברבנאל (בראשית מא השאלה הג', וד"ה אמנם הפתרונים) כתב, שאם היה פתרון החלום הולך רק אחר הפה ועל פי רצון וחפץ הפותר, לא היו הפתרונות מתקיימים אלא על צד המקרה, ומכל החלומות המובאים בסוגייתנו נראה שתמיד לא נפל מדברי הפותרים ארצה. ועל כן כתב שפתרון החלומות תלוי בחוכמת הפותר, כרופא העומד על מחלת החולה הנסתרת על פי הסימנים הגלויים, ולפי זה יודע איזה סממנים לתת לו. ובר הדיא היה בקיא מאוד בחכמה הזו, והיה מכיר בחלומות עניינים שונים והפוכים זה מזה, וכאשר היו נותנים לו שכר היה מבשר את הטובה שבהוראות החלום והיה מסתיר ושותק מההוראה הרעה שהיה בחלום ההוא, ולמי שלא היה נותן לו שכר היה עושה בהיפך, והיתה זו תחבולה להגדיל שכרו. ומה שכעס רבא על בר הדיא כשמצא ספרו שכתוב בו כל החלומות הולכים אחר הפה, היה לפי שכבר היה יכול לפתור לו בצדדים אחרים בלתי מבהילים, ולזרזו על הרעות העתידות לבוא כאדם שהיה לבו דואג עליו, והוא לא היה עושה כן, אלא היה מגיד כל הרעות ההנה כאויב ומתנקם, מפני שלא היה נותן לו שכר.
(מתיבתא – פניני הלכה)