לרגל יום היארצייט של מרן החזון איש זיע"א, הובאו ב'קובץ גיליונות' זכרונות נדירים ממרן זי"ע, שנשמעו מפי תלמידו חביבו הרה"ג ר' ישראל זינגר זצ"ל, שנלב"ע בחודש ניסן תש"פ. העובדות והזכרונות קובצו ונרשמו בידי בני משפחתו, ונמסרו לפרסום באדיבותם לעילוי נשמתו.
הרב ישראל זינגר זצ"ל היה ככל הנראה התלמיד האחרון שדיבר עם החזון איש בלימוד, כפי שהוא מספר: "זה היה יום שישי, הרבנית קנייבסקי – האחראית על עניני הבית – אמרה לי: הרב מאד חלש ואי אפשר להכנס אליו היום. אחר כך חזרה ואמרה: החזון איש ביקש שתיכנס – נכנסתי ודברנו בלימוד כשלושת רבעי שעה.
"הרגשתי שמשהו לא רגיל אצלו. הוא נרדם תוך כדי דיבור. זו היתה הפעם השניה שראיתיו נרדם באמצע דיבור. הפעם הראשונה היתה לאחר שנפגש עם בן גוריון, באותו יום נכנסתי לחדרו, היה שם הרב קלופט ודיברנו, ותוך כדי דיבור החזון איש נרדם. הוא היה מותש מהפגישה הזו" (שארכה כחמישים דקות).
מתוך היריעה הרחבה והנפלאה שנתפרסמה שם, ליקטנו עבור קוראי 'הפותח' מספר קטעים, ע"פ חלוקה לנושאים ובשינויי עריכה קלים.
עדינות הנפש
סבא סיפר: מעולם לא ראיתי את החזון איש אוכל, חוץ מפעם אחת שראיתי אותו בודק פרוסת לחם לראות שאין בה תולעים ע"י שמגביה אותה בידיו מול האור – ואח"כ אוכל.
את ההנהגה הזו שלא לאכול בפני אנשים הוא הסביר לי בפשטות: "אני לא ציפור".
[באותה הזדמנות הוא אמר לי משפט מדהים: "מנעורי אני זוכר שיש ללחם טעם". ועוד אמר פעם: "בטוחני של'קצות החושן' לא היה טעם ב'קוגל', שהרי אנו רואים כמה 'גישמאק' היה לו בלימוד התורה".]
סבא סיפר שהחזון איש ניחון בבטחון עצמי גבוה במיוחד, ולמרות זאת היתה לו 'אימתא דציבורא', מפני 'עדינות נפש' מיוחדת שהיתה לו. ואף העיד על עצמו פעם: "אפילו לזמן בשלושה קשה עלי"! (ספר מעשה איש).
לכן אף פעם לא דיבר בפני ציבור, רק פעם אחת בשנה, ביארצייט של אביו, הוא דיבר והתכונן לזה רבות – היה משנן לעצמו ולאנשים אחרים כמה פעמים את הדרשה שישא. פעם אחת אני זכיתי להיות זה ששומע את ההכנות לשיעור. באתי לפניו עם חבר, הוא אמר לי – אתה תשאר ואת החבר שלח. כמה אתם חושבים שהיו באים לשמוע את השיעור? לא היו באים!!
עוד סיפר: החזו"א מעולם לא העיר לי הערות (והיה לו על מה…) הוא העיד על עצמו שזה נגד טבעו לכפות את דעתו על הזולת, ולא היה מוכן לעשות כך בשום אופן, גם לשם מטרות שהיו חשובות לו ביותר, כגון גיוס כספים לצדקות מיוחדות. הוא אמר: אם אני אבקש – השני ירגיש שהוא מוכרח ולא נעים לו, ולכן איני מבקש.
אחד הבחורים החשובים בישיבת חברון החליט שהוא הולך להתגייס לצבא, כשנודע לי על כך סיפרתי לחזון איש. הוא הכיר את הבחור, ומאד מאד הצטער על כך, ושאלני כיצד ניתן להשפיע עליו שיחזור בו. עניתי לו: "שהרבי יגיד לו לא ללכת – הוא לא ימרה את פיו", ואז החזון איש אמר לי משפט שכבר שמעתי ממנו כמה פעמים: "זה נגד הטבע שלי לכפות את דעתי על מישהו אחר, אני לא יכול לומר לו מה לעשות". וזה היה אצלו סוף פסוק. [מתוך השהות הממושכת שלי בביתו של החזון איש הבנתי את הכלל הזה – שטבע בסיסי של האדם, זהו רצון הקדוש ברוך הוא, ולא צריך לשבור את זה. ובנוסח אחר אמר – "שהרגשותיו של האדם הם שלוחי דרחמנא"].
סוף הסיפור היה: נכנסתי לחדרו וספרתי לו שהיום הבחור הולך להתגייס. הוא ביקש ממני: "ישראל, תיסע עכשיו לירושלים ותפגוש אותו". נסעתי ופגשתי את הבחור, שאכן יצא לדרכו החדשה אלא שברגע האחרון הוא חזר בו ולא התגייס. מיד חזרתי לבני ברק ובישרתי לחזו"א את הבשורה, וצהלו פניו. הוא סיפר לי שהיה דרוך כל היום, וכל אחד אחד שנכנס הוא חשב אולי זה אני שחזרתי מירושלים עם בשורה טובה. עד כדי כך הנושא היה חשוב לו, ובכל זאת הוא לא הסכים לדבר בעצמו עם הבחור. בהמשך – החזון איש הורה לי לבקש מאברך ת"ח אחד שילמד בחברותא עם אותו בחור. עשיתי שליחותי בשם החזון איש, אולם אותו אברך התחמק וטען שהוא לומד דברים אחרים, אז החזון איש שלח אותי לרבי חיים גריינמן – הוא נענה על אתר.
סבא הוסיף, כי כשאמר לו החזון איש לנסוע לדבר עם הבחור היה הדבר לפלא בעיניו, מכיוון שהבחור כבר קיבל החלטה בעניין הגיוס, ובאותם ימים "כל באיה לא ישובון". והעובדה שהחזון איש שלח אותו לדבר איתו ואכן בסוף הבחור חזר בו, היא הדבר הכי קרוב ל"מופת" שראה אצל החזון איש.
מידות נאצלות
הוא היה מקבל כל אדם במאור פנים ובחביבות, בנינוחות ובסבלנות, אף פעם לא דחק את האורח והזדרז לסיים את השיחה עמו, למרות שהעיד על עצמו באוזני: "אין לך מושג כמה אני סובל מהלב שלי".
[לצורך בריאות הלב היה נוסע באוטובוס לחוף הים לנוח. הוא עמד בתור כמו יתר הנוסעים ולא הסכים שיתנו לו לעלות ראשון. אחרי טלטול בנסיעה בשני אוטובוסים הגיע אל החוף – בדרך כלל היה נח על הספסל מספר שעות בלבוש ארוך ולא נכנס למים. פעם אחת ראיתיו בתוך המים. הוא התבטא: "הים נברא לעמלי התורה ויש בו תועלת לחיזוק המוח".]
לחמותי ע"ה אשת הגאון רבי ראובן טרופ זצ"ל, היו שכנים שסייעו לה בפרט אחרי שהתאלמנה, והיא ביקשה ממני שאכניס אותם אל החזון איש – וכדרכו קיבל אותם (גם את הנשים) בחביבות והתעניין במצבם ובמעשיהם ביום יום, וכשיצאו מחדרו הם קרנו מאושר על פתרון הבעיה שלשמה באו.
כך זה היה אצל החזון איש, נכנסו אליו יהודים שבורי לב ויצאו מחדרו שמחים וטובי לב – שמחה של התרת הספיקות. כל פעם שהחזון איש בירך "תהיה בריא" אנשים שמחו וזה התקיים.
את תפילת מנחה של יום שישי היו מתפללים בבית החזון איש ככל שאר התפילות. היה יהודי אחד שהתנדב לאסוף מנין מתפללים – לשם כך הוא היה עומד ברחוב ומבקש מהעוברים ושבים להיכנס לבית החזון איש להשלים מנין (לא יאמן!!) החזון איש אמר לאותו אדם שלא יבקש מחסידים להיכנס לתפילה – כי החסידים מוסיפים במנחה של יום שישי פרקי תפילה שאינם מוזכרים בנוסח אשכנז, ואם יבקשו מחסיד הוא יכנס רק כי לא נעים לו, והוא ידלג על התוספות שהוא רגיל אליהן. (בשם הגאון רבי יצחק אייזיק פרג שליט"א).
פעם השיב החזון איש בצורה קשה ותקיפה לאחד השואלים, למחרת פגשתי את השואל והוא אמר לי: איני מסוגל לישון בלילה בגלל הקפידא של החזון איש, הבטחתי לו שאכנס לחזון איש ואפייסנו, נכנסתי לחדרו ואמרתי לו שאותו יהודי שהרבי כעס עליו שלחני. אמר לי החזון איש "מימי לא כעסתי על שום אדם". והסיבה שדיבר בתקיפות היתה כדי להדגיש לו את תוקף התנגדותו לדבר.
אצל החזון איש כל מילה מדוייקת להפליא, כמו הסגנון שכתב את ספרו, והוא העיד על עצמו שמימיו לא כעס על שום אדם, וכך גם כתב באיגרת: "אצלי אין מרקחת של כעס" – מי בימינו יכול לומר כך.
אשת החזון איש היתה גוערת בו מדוע הוא עונה לשאלות של אנשים הרי זה גורם לו ביטול תורה? הוא היה מרכין את ראשו ונותן לה לצעוק עליו, והיה מורה לקהל: תכנסו אלי דרך החלון וכך הרבנית לא תראה ולא תצטער. מספרים שפעם הורה החזון איש ליהודי אחד לטפס על העץ וממנו לקפוץ לחלון, הלה ניסה ונפל ורק לאחר כמה ניסיונות הצליח לקפוץ מהעץ לחלון. אמר לו החזון איש: "ככה זה גם בחיים, נופלים פעם פעמים ובסוף מצליחים".
דרך הלימוד
דרך הלימוד שהורה לי החזון איש: לפני שמתחילים ללמוד צריך לדעת היטב את הפסוקים בחומש שקשורים לעניין, לדוגמא, כשמתחילים ללמוד סדר 'קדשים' – יש ללמוד חומש ויקרא כמה שבועות קודם, וכן במסכת בבא קמא צריך ללמוד את פרשת משפטים, ולא להיתקל בפסוק מהחומש תוך כדי הלימוד.
אחר כך ללמוד את הגמרא בלי רש"י פעם-פעמיים, ולסכם בעיקר את הקושיא והתירוץ ומה שבאמצע, אח"כ ללמוד את רש"י ולבדוק: אם רש"י הבין כמו שאני הבנתי – מצוין. ואם לא, לחשוב מדוע אני לא הסברתי כמו רש"י ומדוע רש"י פירש אחרת ממני. באותה צורה ללמוד תוס' – מה הקושיא, ומה התירוץ, ושוב לחזור לרש"י ולבדוק איך הוא פירש, האם כמו תוספות, ואם לא – מדוע?
תבחר לך 'ראשון' אחד מתוך ספרי הראשונים ואותו תלמד בקביעות (רק לא שיטה מקובצת). שאלתי אותו: במי אבחר? והוא ענה לי: "במי שאתה רוצה". למחרת אמרתי לו: בחרתי ברשב"א. "זה מתאים לך" – קבע החזון איש (אך לא רצה להורות). בכל שלב תסכם במה הרשב"א חולק ואיזה נקודה הוא מחדש – ותשווה בין השיטות. אח"כ תלמד רי"ף ר"ן ורא"ש, רמב"ם טור ושלחן ערוך.
אני לא זוכר אם הוא התכוון גם ללמוד את ביאור הגר"א, עכ"פ אני למדתי גם ביאור הגר"א. ומי שלומד כך – יש לו סיפוק עצום, כי הוא מחזיק משהו ביד. לא כל אחד מסוגל ללמוד כך, החזון איש עצמו למד בדרך הזו את כל התורה כולה.
פעם שאל החזון איש בחור צעיר: "עם אילו ראשונים הנך לומד?" השיב הבחור: "עם כולם". חייך החזון איש ואמר: "כלומר, עם אף אחד לא" (מעשה איש).
ולפי דרכו – 'חידוש תורה' זהו לא פלפול מבריק בסברא כמו שמקובל היום לחשוב, אלא הבירור מה התחדש בתירוץ שלא ידענו בקושיא – זהו חידוש שצריך לכתוב.
פעם אמר לי החזון איש: "מי שלא מבין את המהרש"א – סימן שלא הבין את הגמרא".
פעם ביקר מרן הגאון רבי דב לנדאו שליט"א ראש ישיבת סלבודקה בביתו של סבא, ושוחחו רבות על החזו"א. סבא סיפר אז: החזון איש אמר לי פעם דבר מופלא: "ההשקפה הראשונה בסברא שעולה בעת הלימוד – בדרך כלל היא ההשקפה הנכונה". וסבא הסביר, כי הפשטות והישרות תמיד אמת, ובדרך כלל המחשבה הראשונה היא הפשוטה והישרה. באגרת ס"א ב'קובץ אגרות' פותח החזון איש במשפט הבא: "כשם שהפשטות והאמת שמות נרדפות – כך הקיצוניות והגדלות שמות נרדפות" (למעט בינוניות).
במענה לשאלתו של רבי דב שליט"א בביקור הנ"ל, האם לחזון איש היה עסק בתורת הנסתר, סבא השיב: בדידי הוה עובדא – פעם נכנסתי לחדרו של החזון איש, הוא שכב במיטתו וכתב חידושי תורה כדרכו. הרגשתי בנוח לשבת סמוך אליו (זו היתה האוירה הנינוחה והנעימה במחיצתו). על הכר היה מונח ספר, לקחתי אותו בידי והתחלתי לעיין בו – היה זה ספר 'עץ חיים' של המקובל רבי חיים ויטאל. החזון הרים את עיניו מהכתיבה ונעץ בי עיניים חריפות… כמובן שסגרתי מיד את הספר, ומאז אני יודע כי היה לחזון איש עסק בתורת הנסתר. באותה תקופה היו לחזון איש ספרים בודדים בלבד, בקושי ש"ס שלם ושלחן ערוך ועוד כמה ספרים בודדים, וספר 'עץ חיים' היה אחד מהם.
עצתו אמונה
מעולם לא שאלתי אותו על ההנהגה שלו כשהוא עונה תשובות לקהל שבא להתייעץ עמו, מלבד פעם אחת: נכנס יהודי לחדר ובקש ממני לצאת מהחדר כי הוא מעונין לדבר עם החזון איש ביחידות. החזון איש הורה לי לצאת למרפסת של החדר והוסיף – 'אינך צריך לסגור את הדלת'.
יצאתי, ושמעתי במרפסת את השאלה ואת התשובה. מתנועות ידיו של החזון איש היה ניכר שהוא לא מרוצה מהשאלה. אח"כ העזתי פני (אולי לא הייתי צריך לעשות כך) ושאלתי אותו מהיכן הוא לקח את התשובה הזו. מיד הוא אמר לי (באידיש): 'זה לא רוח הקודש', ואז הוא חשב מספר דקות והראה לי איך הוא הגיע לתשובה הזו. מכל מקום היה ניכר שבשעה שהוא ענה את התשובה לא היה לו בראש את כל החשבון שהוא הסביר לי, אלא שהראש שלו כבר היה מכוון לאמת.
הוראות והנהגות
א. פעם אחת שאלתי את החזון איש – האם מותר להפסיק באמצע הלימוד כדי להרים חפץ שנפל על הרצפה ולהניחו במקומו? השיב לי החזון איש: מותר, מכיוון שאם טבע האדם להרים ולא להתעלם זה גם מצוה.
ב. החזון איש התבטא על הצעת שידוך אחת שעלתה על שולחנו: "זה שידוך מן השמים", אך לבסוף השידוך לא יצא לפועל. שאלתי את החזון איש היתכן ששידוך מן השמים לא יצא לפועל? הוא ענה לי: הבת קול שמכרזת בת פלוני לפלוני היא "שדכן טוב", אך אפשר להחמיץ גם הזדמנות שניתנה מן השמים.
ג. בענייני שידוכים שאלתי אותו: מאיזה גיל צריך להתחיל לשמוע הצעות, שהרי מה שכתוב במשנה במסכת אבות בן י"ח לחופה לכאורה לא נוהג בימינו, כיון שהיום צריך יותר זמן כדי להתבגר? והוא ענה לי בשאלה: האם בן שלוש עשרה למצוות גם לא נוהג היום? למעשה הוא הורה שעד גיל עשרים וארבע אפשר להישאר ללמוד בישיבה.
ד. פעם שאלתי אותו בעניין מעשר כספים, וענה לי שכל בחור ישיבה הוא עני אמיתי, גם אם ההורים שלו אמידים, בתנאי שלא הניחו על שמו כסף בבנק.
ה. הרב ראובן שלמה ספיר חלם חלום לא טוב וביקש ממני לשאול את החזון איש בעניין "הטבת חלום". החזון איש ענה שכיום לא צריך לדאוג מחלומות ואין בהם ממש, ואם בכל אופן רוצים לעשות משהו להרגשה הטובה – יש לתת מטבע לצדקה (ולא הסכים לעשות הטבת חלום)
ו. תקופה מסויימת למדתי בחברותא עם החזון איש והיו לו בעיות במעיים שבעקבותם נאלץ להפסיק ולצאת כמה פעמים תוך כדי הלימוד. שאלתי אותו: האם אני צריך לעמוד כל פעם שהוא נכנס או די רק בפעמיים ראשונות? והוא השיב: "תעשה הידור בכל פעם שאני נכנס". סבא הסביר, אם יש מצוה – צריך לקיימה ולא למחול עליה, וכן אם ראוי לכבד אדם גדול מוטב לו שלא ימחול על כבודו. (עיין רמב"ם עדות פ"א ה"ב, וקידושין לג:).
ז. בחג הסוכות הייתי נוכח בשעה שהחזון איש נכנס לסוכתו ושם ישב אדם חשוב עם עיתון בידו. אמר לו החזון איש: "לא קוראים עיתון בסוכה" – מיד הוא יצא והמשיך לקרוא מחוץ סוכה. [כל ימי לא ראיתי את החזו"א קורא עיתון, מלבד פעם אחת שהוא קרא עיתון ואמר לי שמפני חולשתו איננו יכול ללמוד].
ח. החזון איש סבר שהכיפה צריכה לכסות את רוב הראש, ואכן סבא בעצמו הקפיד על זה, ופעם אחת אף העיר לאחד מנכדיו על כך.