על לאו נוסף שעלול המספר לשון הרע לעבור, אנו למדים בהלכה הנלמדת היום ב'חפץ חיים' (פתיחה, לאווין, סעיף יד), שאם גינהו כל כך בדברים עד שנשתנו פניו מחמת כן, עובר על לאו של 'לא תשא עליו חטא', שהוא אזהרה שלא לבייש אדם מישראל אפילו במקום התוכחה, וקל וחומר שלא במקום התוכחה. למעלה מזה, אם מביישו בפני רבים, שאז כבר כרתוהו חז"ל מהעולם הבא ואמרו: המלבין את פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא.
וכמה אנשים נחשבים ל'רבים' לענין איסור זה? בביאורים ומוספים מביאים מה שכתב בזה הח"ח להלן (לשון הרע כלל ב באמ"ח ס"ק א בהגה"ה) שסתם רבים הם שלשה אנשים.
והאם מספר זה כולל גם את המלבין עצמו, או שהכוונה לשלשה מלבד המלבין עצמו? – הפמ"ג (בספרו מתן שכרן של מצוות חקירה ה ד"ה ומסתברא) כתב שמסתבר שדי בשלשה כולל המלבין עצמו. אכן, יש שכתבו (קובץ תורת האדם לאדם ח"ו עמ' 222) שמדברי הח"ח כאן משמע לכאורה, שצריך שלשה מלבד המלבין עצמו, וזאת ממה שכתב: 'שלא לדבר איתו קשות עד שיכלימנו וכו' ובפני אחרים וכו' שלא היה ברבים, אבל אם הלבין את פניו ברבים וכו". ומשמע שכשמלבין את חברו 'בפני אחרים' [שזה לכל הפחות בפני שנים חוץ מהמלבין עצמו], עדיין אין זה נחשב ברבים, ובהכרח שרק אם יש שלושה מלבד המלבין עצמו נחשב כרבים.
עוד מביאים בביאורים ומוספים מה שכתב הח"ח בספרו חובת השמירה (פי"ד) על חומרת עוון הלבנת פנים וז"ל: "ומכל זה יתבונן האיש הנלבב עד כמה צריך להיזהר בדבורו שמדבר אל חברו, שבל יבא להלבנת פנים שהוא לא תעשה מן התורה אף בינו לבין עצמו, ובפרט אם מדבר עמו בפני אחרים, ומצוי מאד בחבורת אנשים שעוסקים בדברי שיחה, שאומר אחד על חבירו דבר דרך שחוק ופניו מתלבנים, ובדיבור קל אפשר שמאבד עולמו, והחכם עיניו בראשו לשמור אז מוצא שפתיו, וכשיעלה על לבבו להוציא איזה דבר שחוק שאפשר שחברו יתבייש, ישים רסן על שפתיו, ובכגון זה נאמר "ושמת סכין בלועך וגו'".