הרב ישראל ליוש
נהוג היה בפולין ובגלציא ליסוע ביום ל"ג בעומר ל'קראקא', לפקוד את קברו של הרמ"א זי"ע, שיומא ההילולא שלו חל גם בל"ג בעומר.
הרה"ג רבי שבתי פרנקל זצ"ל, חתנו של הגאון רבי יוסף נחמיה קורניצר זצ"ל, שהיה אב"ד בקראקא, מספר את הסיפור הבא, שעבר במשפחתם במסורת מדורות קודמים:
שנה אחת היה בעל ה'שואל ומשיב' הגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל בל"ג בעומר בעיר קראקא, ואחר שהשתטח על קברו של הרמ"א, התארח בביתו של אב"ד דמתא, הגאון רבי אברהם דוד זצ"ל, המארח פנה לאורח הדגול בבקשה: "אולי יאמר כבודו מילי דאגדתא לכבוד ל"ג בעומר", "למה מילי דאדגדתא?! אפשר ללמוד…!" – ענה לעומתו ה'שואל ומשיב', ועל אתר הציע לו שיאמר את כל המימרות של אביי ורבא על סדר הש"ס, מיד החל רבי אברהם דוד לומר את כל המימרות של אביי ורבא שבמסכת ברכות, וכל אותה העת ישב ה'שואל ומשיב' כשעיניו עצומות ונראה כמנמנם, כשסיים מסכת ברכות, הכריז ה'שואל ומשיב': 'שבת' ורבי אברהם דוד המשיך לפרט את המימרות של אביי ורבא במסכת שבת, וכשסיים מסכת שבת עבר למסכת עירובין ופסחים וכן הלאה כל סדר מועד, ואחר סדר מועד שוב שאל את רבי יוסף שאול אם רצונו לשמוע עוד, רבי יוסף שאול הנהן בראשו, ורבי אברהם דוד המשיך לסדר נשים, וכשסיים סדר נשים עבר לסדר נזיקין, ובאמצע מסכת שבועות או מסכת עבודה זרה [המספר רבי שבתי פרנקל לא זכר באיזה מסכת זה היה] התעורר רבי יוסף שאול ואמר: "רבי אברהם דוד! להיום זה מספיק! הרי היום ל"ג בעומר, עד עתה החסרת שלושים ושלוש מימרות של אביי ורבא…!".
הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל שהביא מעשה זו, מעורר שמלבד עוצמת שקידת וחשקת התורה הנלמדים ממעשה זה, יש כאן פקחות וחכמה עצומה המתובלים במידות טובות, שהרי לא מסתבר שהוא החסיר את כל השלושים ושלוש במסכתות האחרונות, מסתבר שכבר במסכת ברכות או שבת החסיר פעם אחת, וכל מה שהחסיר היה מפוזר על פני כל הש"ס, ומכל מקום לא העיר לו מיד, כי אז היה מאבד את החשק מכל הענין, אלא נתן לו להמשיך להגיד בשמחה ובמרץ, וכך עברו על רוב הש"ס…
***
הג"ר משה מרדכי מספר סיפור נוסף על ידיעת התורה, והפעם של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, שסיפר לו תלמיד חכם מרחובות שזכה ללמוד בישיבת ראדין בשנותיו האחרונות של ה'חפץ חיים':
שנה לפני פטירתו, אחרי תפילת שחרית, ישב עדיין ה'חפץ חיים' על מקומו כשהוא עטור בטלית ותפילין, אחד האברכים מהכולל נגש אליו וביקש רשות לשאול משהו בלימוד, ה'חפץ חיים' הנהן בראשו לאות הסכמה, האברך הציג לפניו סתירה בדברי רבי אליעזר בין שתי סוגיות, הסוגיא שהוא לומד עתה בכולל, וסוגיא נוספת בש"ס, והאברך אמר שאחר העיון נראה לו ליישב הסתירות. לאחר שסיים את דבריו, ה'חפץ חיים' כאילו התעורר וביקש מהאברך שיאמר שוב את הקושיא, משראה האברך שה'חפץ חיים' מתעניין בדבריו, נרגע מעט מהאימה שהיה לו עד עתה, והציג שוב את הקושיא ביתר ביטחון, שהנה בסוגיא הנלמדת אומר רבי אליעזר כך, ואילו בסוגיא אחרת אמר איפכא… מרפסין איגרא… ושוב הציג את היישוב שעלה בדעתו… כשסיים, אמר לו ה'חפץ חיים' בפשיטות: "כמדומה שבסוגיא האחרת, בעל המימרא אינו רבי אליעזר אלא רבי אלעזר…"
למותר לציין שאחר בדיקת הגמרא, ה'חפץ חיים' צדק, נדהמו הנוכחים וזכו לשיעור חי במושגי ידיעת התורה והשקיעות בה… ה'חפץ חיים' בזקנה כה מופלגת כשאינו מונח עתה בסוגיות, זוכר פרטי פרטים שמי שלמד עתה את הסוגיא לא עמד עליהם…
***
לחיבת הקודש נביא דברי תורה מבעל ה'שואל ומשיב', בענין כח התורה של תלמידי החכמים:
אי' בגמרא (שבת קלח ב) אמר רב: "עתידה תורה שתשתכח מישראל, שנאמר: 'והפלא ה' את מכותך', הפלאה זו איני יודע מהו, כשהוא אומר: 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא' [סיפא דקרא 'ואבדה חכמת חכמיו' (רש"י)], הוי אומר הפלאה זו תורה".
והקשה המהרש"א: למה לא הביא רב מיד את הפסוק 'הנני יוסף להפליא… ואבדה חכמת חכמיו', הרי בלא"ה אין כלל ראיה מהפסוק 'והפלה ה' את מכותך', שעתידה תורה שתשתכח תורה מישראל? לשם מה כלל נדרשה הגמרא לביאורה של הפלאה זו?
בספר 'דברי שאול' להגאון רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל תירץ ע"פ מה שדרש הר"ן על המעשה המובא בגמרא (ב"מ פו א) שכאשר נס רבה מפני המלכות שחיפשה אחריו, התיישב ולמד על גזע של דקל, ושמע שנחלקים במתיבתא דרקיעא מה הדין כשמסתפקים מה קדם, שער לבן או הבהרת? הקב"ה אומר: טהור, וכולהו מתיבתא אמרו: טמא, הציעו שרבה בר נחמני שהוא יחיד בנגעים ובאהלות יבוא להכריע, שלחו את מלאך המוות להביאו, וכיון שעסק בתורה, לא עלתה בידו להביאו, עד שנשבה רוח ורשרשה את ענפי העצים, רבה חשש שזהו רעש של גדודי פרשים שמחפשים אחריו, אמר: 'תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא' [עדיף למות מאשר ליפול לידי המלכות], וכשהפסיק רגע אחד מתלמודו משום אימת המלכות, הצליח מלאך המוות במשימתו ונטל את נשמתו, ובשעה שנפטר אמר רבה על השאלה שהתווכחו עליה במתיבתא דרקיעא: טהור! טהור!, יצאת בת קול ואמרה: 'אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור!'.
והגדה זו צריכה ביאור, כלשון הר"ן, וכי מתיבתא דרקיעא הטילו פקפוק בפסקו של הקב"ה שפסק טמא, ולא נתיישבה דעתם עד שגם רבה בר נחמני הכריע כך?
וביאר הר"ן שוודאי לא נסתפקו במתיבתא דרקיעא באמיתת פסקו של הקב"ה, אלא כיון שידעו ש'תורה לא בשמים היא', היינו שהתורה ניתנה לחכמי הדורות לדרוש ולהכריע כפי השכל האנושי, לפי כללי פסקי התורה והמידות שהיא נדרשת בהן, אמרו טמא, שלא כפסקו של הקב"ה, או משום שטעו וסברו שכך פסקו חכמי הדורות בשכלם האנושי, או משום שבחייהם כבר טעו לפסוק כך בטעות, מכל מקום נדרשו לפסק של אחד מהחכמים, כי היא המכרעת בספיקות התורה.
עפי"ז, אומר ה'דברי שאול', נבין את שאלת הגמרא: 'הפלאה זו איני יודע מהו?' כוונת הגמ' לברר את דברי רב, שהרי אם התורה ניתנה לחכמי התורה לדרוש בה ולפסוק הלכותיה, הכיצד עתידה היא להשתכח, והרי לעולם יוכלו חכמי הדורות לשוב ולכתוב אותה מחדש, כי הרי היא ברשותם ללמוד אותה מחדש כחכמתם?
לשם כך נדרש הפסוק השני 'ואבדה חכמת חכמיו', כי אמנם ניתנה התורה להידרש ע"י חכמי הדורות, אך מוגבלים הם לדרוש עפ"י היסודות שכתובים בה והכללים שהיא מלמדת, מותר להם להכריע אם 'הילך' הוא כ'מודה במקצת' או כ'כופר הכל', רק אחרי שהתורה יסדה שמודה במקצת חייב שבועה וכופר הכל פטור משבועה, להם נותר לדמות או לחלק מילתא למילתא.
אם כן, עתידה תורה שתאבד את חכמת חכמיו, וממילא לא יהיו לחכמי הדורות את היסודות התורניים עליהם יוכלו לייסד ולבסס את פסקיהם ודרשותיהם.
בכך מבאר הגאון בעל ה'דברי שאול' את דברי הגמרא: (ב"מ פה א) "על מה אבדה הארץ? על עזבם את תורתי! אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה!", משל למה הדבר דומה, לאדם שהלך בדרך, אם הולך בדרך המלך, אף אם אינו מכיר הדרך, בכל זאת יוביל אותו הדרך לאיזה מקום, אך אם ינטה מן הדרך אנה ואנה, יהא תועה בדרך ולא יבוא לשום מקום. כן הוא בתורה, מפני שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא למדו תורה עפ"י היסודות הנטועים מקדמא דנן, אלא נטו לצידי דרכים והלכו אחר שכלם לבד, לפיכך אבדה הארץ.