"וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ… אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"
הן עם לבדד ישכון
במזמור ק"ה בתהילים מודה עם ישראל לקב"ה על הנסים שעשה עמו: "הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל נִפְלְאוֹתָיו" (א-ב), ובהמשך (כה): "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו".
נשאלת השאלה: מה פשר ההודאה לקב"ה על כך שהמצרים שנאו אותנו והתנכלו לנו?
מבאר ה"בית הלוי": כל עוד עם ישראל ישבו בארץ גושן – אף אחד לא הרע להם. ברגע שיצאו מחוץ לגושן, ואמרו "נהיה כמצרים", אמר הקב"ה: אני אדאג שהמצרים יבריחו אתכם מהם! "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו" כדי שלא יהיה מצב שישראל יתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם.
המהר"ל ("אור חדש" עמוד קלז) אומר יסוד נפלא: כשהמן הרשע, מצאצאי עמלק, בא לאחשוורוש ומבקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הוא אומר (אסתר ג, ח): "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ". לאמור: חוסנו של עם ישראל הוא רק כשהוא שוכן בדד, בלי להתערב באומות העולם, אבל כשהוא מפוזר ומפורד בין העמים – מתערה בעמים ולומד ממעשיהם – הוא מאבד את חוסנו, ושוב אינו מוגן מהפורענות.
נאמר בפסוק (דברים לג, כח): "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב". יעקב אבינו, אומר ה"משך חכמה", מסמל את ה"בדד", וזוהי המורשת אותה הנחיל לדורות: כל עוד עם ישראל שומר ייחודיותו, שוכן בדד, ולא שואף להיות ככל הגויים – אף אומה לא יכולה לו. השטן יודע זאת היטב! הוא יודע שזה כוחו של עם ישראל, ולכן הוא בא להילחם עם יעקב כאשר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה). עיקר מלחמתו היא כנגד ה"לבדו", ובזה הייתה כוונתו לפגוע.
חז"ל (חולין צא ע"א) מביאים שתי דעות באשר לסגנון המלחמה שפרצה בין יעקב אבינו לשרו של עשו, האם היה זה מאבק או כאדם שחובק את חברו. עם מאבק – יכול יעקב אבינו להתמודד. הבעיה הגדולה מתחילה כאשר שרו של עשו מגיע עם חיבוקים. מזה התחילה רגלו של יעקב אבינו לצלוע.
יעקב מתחנן לקב"ה (שם, יב): "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו". מבאר ה"חתם סופר": "מיד עשו" – אינני מפחד! אני יודע איך להילחם בו ולנצח אותו. החשש הגדול שלי הוא "מיד אחי" – כאשר הוא בא אלי במסווה של אח. כאן טמונה הסכנה הגדולה.
יכולים לחוקק בגרמניה חוקים שאסור למול ילדים – ולאף יהודי לא תהיה בעיה עם זה! מקסימום יעברו לארץ אחרת, ימולו ויחזרו בחזרה. בכל הדורות עמדו היהודים בפני צרות, ולעולם לא נשברו. שום גזירה לא תעמוד על עם ישראל שהוא לא יוכל לעמוד בה! מתי אנחנו כן יכולים ליפול? כאשר מתחילים 'לחבק' אותנו. שם מתחילה הצרה!
הרידב"ז אומר: הנביא עובדיה מדמה את עם ישראל לאש (א, יח): "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ", והנביא ישעיהו (יז, יב) מדמה את אומות העולם למים: "הוֹי הֲמוֹן עַמִּים רַבִּים כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן". אש ומים לא מתחברים ביחד. איך הם כן יכולים להחזיק מעמד זה עם זה? כאשר יש ביניהם דבר החוצץ, אז האש גוברת על המים. אם תשאיר סיר עם מים על האש – המים יתאדו ולא יישאר מהם מאומה.
אבל ברגע שישנו חור קטן בסיר – או אז נוצר חיבור בין האש והמים, והמים מכבים את האש. למה? כי המים נמשלו לתאוות, והתאוות הן בעלות כח כל כך גדול וחזק, עד שהן יכולות לכבות גם את האש הגדולה ביותר!
אנחנו אומרים בהתרגשות גדולה: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם". מובא בכתבי האר"י הקדוש שבשעה שאומר "וְהִיא שֶׁעָמְדָה" יגביה את הכוס ויכסה את המצה.
נשאלת השאלה: הרי המצה היא מדאורייתא והכוס היא מדרבנן. איך אפשר להבין, שאת המצה, שאכילתה היא מדאורייתא, יש לכסות, ואילו את הכוס, ששתייתה היא מדרבנן, יש להגביה. לכאורה, היה צריך להיות בדיוק להיפך!
אומר רבי אהרן וולקין זצ"ל – יושבים בליל הסדר כל המשפחה, סבא רבה, עם סבא, עם אבא, ועם בן, ואורחים לרוב, ונותנים שבח והודאה לקב"ה שהוציא אותנו ממצרים. אם ברצוננו לדעת מהו סוד הקיום של עם ישראל? איך ניצלנו? איך אנחנו כאן, אחרי אלפי שנים, וברוך ה' הישיבות, והוגי תורה, פורחים ומשגשגים. איך ניצלנו? איך הגענו עד הלום?
אומרת הגמרא (שבת יז ע"ב): "גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן".
אתה מבקש לדעת איך שרדנו בגלות ? "והיא שעמדה": כיסינו את הפת – לא השתמשנו בפת של עכו"ם. גם את היין שמרנו – שלא נשתה ביחד עם אומות העולם. "והיא" – זה הדבר שהציל אותנו!
"שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם" – למה? כי נזהרנו שלא להידבק באומות העולם! יש לנו הבטחה: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח" מתי? "בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" – כאשר אנחנו לא מתערבים בגוים!
*
משל נפלא בנושא זה, שמעתי מרבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל:
מעשה בנערה כשרה ויראת שמים, שבאה יום בהיר אחד לאביה ובפיה בשורה: "אבא, החלטתי להתחתן עם בחור מהשכונה!"
"מי?", שאל האבא.
"דוד, מהבלוק השלישי".
"איזה דוד – ההוא עם הווספה?!"
"כן!"
"אוי ויי…"
לדוד הזה, יש בערך שלושים הרשעות קודמות. ישב ויצא, ונכנס ויצא. אין מרזב בשכונה שהוא לא טיפס עליו. כל פעם הוא מספר שהוא הולך לשלח את הקן, ומתברר שאין שם יונים אלא זקנים… – בקיצור, כל השכונה רועדת ממנו, והיא רוצה להתחתן דוקא אתו!
"תגידי לי את נורמלית?! בואי נמצא לך שידוך טוב!"
"לא, אני רוצה את דוד!"
לך תוציא לה אותו מהראש עכשיו…
בצר לו, ניגש האב לרבו, והתחיל לבכות בדמעות שליש: "רב'ה, תציל אותי!"
"מה קרה?"
"בתי רוצה להתחתן עם דוד!"
"איזה דוד, העבריין?"
"כן"
"אל תדאג, השידוך לא יצא לפועל!"
"איך הרב יודע?"
"תקשיב לי, אני רוצה שתעשה אירוסין גדול – כמו חתונה!"
"אין בעיה! רק תגיד לי מה לעשות …"
"תעשה באולם גדול, ותזמין שלוש מאות איש. רק אל תשכח להביא שלוש בקבוקים של שיבַס ריגל – משהו חזק, ותביא גם בקבוק סודה"
"שיבס ריגל וסודה ?! איך הם מסתדרים ביחד?!"
"פשוט מאוד. השיבס ריגל לבד, עד שזה משפיע, זה לוקח בערך שלושת רבעי שעה. אבל אם שמים לו קצת סודה, זה קופץ מהר, ותוך כמה דקות הבן אדם כבר לא יודע באיזה כיוון הוא הולך".
ברוך ה', החתן מוצא חָם כלבבו – עוד לא התחיל האירוסין, והם כבר שותים לשכרה.
כמובן שאחרי שתי כוסות ובקבוק סודה, הבחור לא יודע אם האולם מסתובב, או שהמחותנים מסתובבים, או שזו רעידת אדמה. כל מי שבא ללחוץ לו את היד "מזל טוב", מהסחרור של השיבס ריגל, הוא מכניס לו אגרוף ישר בחזה.
ואז הגיע הדוד בן השמונים אל החתן, ובאותו רגע שהוא הוציא מהפה "מזל טוב!", הכניס לו מיודענו אגרוף ישר לחזה!
"מה זה, הוא משוגע?!"
"לא, הוא קצת אלים. זה יעבור לו".
הדוד רץ לאשתו – "תביאי לי מהר כוס לשתות… הוא הכניס לי מכה, אני לא נושם…". באו כולם לעשות לו אויר, עד שיבוא 'הצלה', ואיתם בקודש הגיעה גם הכלה – "מה קרה?"
"החתן שלך הכניס לי אגרוף לחזה!"
"החתן שלי?! אוי ואבוי!"
הכלה רצה לחתן: "דוד! למה הכנסת אגרוף בחזה לדוד של אמא שלי ???"
בתגובה ספגה הכלה שתי צ'פחות מחתנה. עכשיו גם לה התחיל לכאוב. היא רצה לאביה: "אבא, הוא שבר לי את האף!"
"אחח, ברוך ה'! טוב שהוא שבר לך את האף, לפני ששברנו את הצלחת"…
אמר רבי ראובן זצ"ל: כשהקב"ה רואה שאנחנו נדבקים לאומות העולם, מה הוא עושה? דואג שאומות העולם יקיאו אותנו, כדי שלא נלמד ממעשיהם!
(רבי ברוך רוזנבלום שליט"א – הגדת נעימות יאמרו)