ערב פסח אחר הצהריים, כבר עברו כמה שעות מ'סוף זמן ביעור חמץ'. בתחנת האוטובוס 'גן ורשא' בלב רחוב רבי עקיבא בבני ברק, אני יורד מהאוטובוס עם כל המשפחה. 'נהג, תא מטען בבקשה'… צריך להוציא משם עגלת תאומים, מזוודה גדולה, וכל זה תוך כדי שאני מחזיק ביד שקית עם ה'מצות שמורה' שאני לא יכול להניח לרגע.
אני מתמרן הלוך ושוב מהמדרכה לבניין של מורי חמי. והנה אוחז כבר ב'נַגְלַה' האחרונה, עכשיו שכבר הנחתי את חבילת המצות במקום שמור ונקי בבית, יש לי זוג ידיים פנויות ונשאר לי רק לסחוב את המזוודה הכבדה, אך למרבה הפלא אני לא רואה אותה. המזוודה הגדולה הכחולה שעמדה פה לפני רגע על המדרכה פשוט איננה!
בצד ימין אני רואה משאית זבל של העירייה שמסיימת לרוקן את הפחים הסמוכים, אני שואל את הפועל הישמעאלי 'ראית פה אולי מזוודה גדולה בצבע כחול?' אך הוא מסתכל עלי בעיני עגל ומגיב בהרמת כתפיים שפירושה כנראה 'לא יודע מה אתה רוצה ממני'.
אני מסתכל ימינה ושמאלה ושוב ימינה, היכן יכולה להיעלם מזוודה מנופחת בגודל של מכונת כביסה בצהרי היום? אמנם בבני ברק לא שואלים שאלות גם על מקרר שהלך לאיבוד… אבל למען השם מי חשק לעצמו באבחה של רגע את המזוודה שלי שמכילה את כל בגדי החג לילדים, ואת ה'קִיטְל' הלבן וה'הגדה של פסח' עם ה'ווארטים' של רֶבּ מֵיילֶך בידרמן. מה אני עושה עכשיו???
לקח לי כמה דקות להתעשת על עצמי, אבל פתאום נפל לי האסימון בקול רעש גדול של טלפון ציבורי מצלצל. זה המשאית זבל! זה ברור! משהו בתגובה המוזרה של הפועל הישמעאלי בעל עיני התרנגול כששאלתי אותו אם ראה מזוודה התחבר לי פתאום במוח. זה הוא! הוא זרק את המזוודה שלי למשאית בלי לחשוב פעמיים ועכשיו זה מתרסק שם יחד עם כל האשפה שנאספת מרחבי עיר התורה.
שרוליק גיסי היקר נחלץ לעזרתי. למרות שאותו היום ערב פסח היה ועם ישראל טרוד במצוות הוא לא עשה שום חשבון אלא נכנס לרכב והחל להסתובב ברחבי העיר לחפש את המשאית החצופה שהעיזה לבלוע את מזוודתי בלגימה אחת. אך דא עקא שהמשאית לא נמצאה. בני ברק עיר גדולה וצפופה עם מלא רמזורים ואנשים שהולכים על הכביש, והשעון דוחק עוד מעט ליל התקדש חג!.
עשינו כמה טלפונים לידידים ומכרים מי יכול לעזור, עד שנחלץ לעזרתנו הרב גודי סילמן מעיריית בני ברק, שאני חייב לו הכרת הטוב גדולה. (עכשיו כבר אחרי הבחירות ואף אחד לא יחשוד בי ביח"ץ מיותר. הסיפור אמיתי מכלי ראשון, ואפשר לברר את זה אתו) למעשה הוא אמר לנו שהמשאית כבר סיימה את מסלולה ברחבי העיר ועכשיו היא בדרכה לאתר המיחזור 'חירייה' או בשמה המוכר יותר לילדי בני ברק 'הר הזבל'.
מה? לא הבנתי, לנסוע עכשיו להר הזבל? שאלתי בבלבול נוכח הסיטואציה ההזויה אליה נקלעתי בערב חג. אך ר' גודי ענה לי בסבלנות 'אם אתה רוצה למצות את הסיכוי למצוא את המזוודה שלך אי פעם, סע מהר לשם, אני מביא לך את הטלפון של נהג המשאית, הוא יראה לך היכן הוא מרוקן את האשפה, בתקווה שתימצא האבדה'.
גיסי שרוליק סובב בזריזות את ההגה לכיוון 'הר הזבל' ודחק בי 'תתקשר כבר לנהג הזה שיגיד בדיוק איפה הוא עומד עכשיו'…
קִיצֶר, לא אאריך בתיאור הניחוחות המיוחדים והנדירים שהתפרצו לקראתנו כשנסענו מַמֶש בעומק השבילים של אתר המיחזור 'חירייה'. סופו של דבר, הקב"ה ריחם עלי, ובעיניי ראיתי איך שהמשאית מרוקנת את תכולתה ויוצרת גבעה קטנה של אשפה שמתוכה בצבצה מזוודה גדולה כחולה. הנה זה!
קצת מכווצת, קצת רטובה מנוזל לא מוכר דיו, אבל היא פה. המזוודה על כל תכולתה היקרה נמצאה!
נסענו הביתה במהירות, בכל אופן ערב חג היום, בדרך התקשרנו לכל המי ומי ובישרנו בהתרגשות את הבשורה המשמחת כאילו נולד בן חדש במשפחה… ואכן 'אין שמחה כהתרת הספקות', נס גדול קרה פה.
ב'ליל הסדר' ניסינו להבין יחד עם הילדים מה ה'מוסר השכל' שהקב"ה רצה ללמד אותנו בסיפור הזה, אולי לומדים מזה ש'אפילו נבלעה מזוודה בבטן משאית גדולה אל יתייאש אדם עצמו מן הרחמים'… השני הוסיף ואמר על הכתוב בהגדה "ואילו לא הוציא הקב"ה את המזוודה משם, הרי אנו ובנינו היינו צריכים לחפש בגד ללבוש לכבוד החג, ועכשיו גאלנו המקום, ואת בתינו הציל…"
לפיכך אנחנו חייבים להודות.