"ויקחו לי תרומה"
רבים שואלים, מדוע השתמש הכתוב בלשון "ויקחו לי תרומה", הרי התרומה נותנים לכאורה ולא לוקחים. ולכאורה היה מתאים יותר לכתוב "ויתנו לי תרומה", והתשובה המפורסמת היא שכשיהודי 'נותן' לקב"ה כביכול, הוא בעצם לוקח ממנו, כי הקב"ה נאמן להשיב לכל אדם כגמולו הטוב, ומשלם שכר טוב לשומרי מצוותיו, ולכן כשיהודי נותן לקב"ה מחצית השקל, הוא זוכה בתמורה לקבל שפע ברכה משמי מרום בכפל כפליים, ונמצא לוקח הרבה יותר ממה שהוא כביכול נותן.
אמנם, נושא זה של אמונה, צריך חיזוק תמידי. כי התפיסה השטחית היא שבעולם הזה הכל מתנהג באופן טבעי, והאדם שאינו טורח לחזק ולהבעיר את אש האמונה היוקדת בקרבו, עלול להגיע חלילה למצב שבו הוא בכלל לא שם לב לכך שהוא מאמין בבורא כל עולמים.
ואם בעבר היה יותר קל לראות ולהרגיש את ההנהגה האלוקית בעיני בשר, כמו שחז"ל הקדושים כבר לימדו אותנו שכשאדם זורע את שדהו, הוא "מאמין בחי עולמים וזורע", וכל אדם באשר הוא היה רואה שהוא זורע באדמה גרגירי תבואה שהולכים ונרקבים ולאחר מכן צומחות מהם שיבולים בריאות וטובות, הרי בזמנינו אפילו את החלק הזה של 'אמונת עיתך', כמעט שאין לנו, כי לכל דבר נותנים לך הסבר מדעי וטכנולוגי, כל המאכלים שבאים לפינו נוצרים במפעלים ובמאפיות ענק, וכדי להיזכר בפעולתו של חי עולמים, צריכים אנו כביכול לצאת אל השדה, דבר שרוב בני האדם לא נוהגים בזה.
לכן שומה עלינו לחזור ולעסוק בנושא זה של אמונה, וידוע מאמרו של הרה"ק מלכוביץ' זיע"א, על הפסוק "האמנתי כי אדבר", על ידי שמדברים דיבורי אמונה, זוכים להגיע לאמונת הלב, ומוציאים אותה מהכח אל הפועל, וזו חובתו של האדם בעולמו.
אמנם, ידוע מאמר צדיקים, ובראשם בשמו של מרנא החזו"א זיע"א, שבזמנינו רואים את הקב"ה בחוש, בכך שיהודים שאינם משופעים בממון רב, מצליחים לחתן את ילדיהם בזה אחר זה, מתחייבים פי כמה וכמה מכפי יכולתם הכלכלית, עומדים הם בתשלומים ומצליחים לחתן את ילדיהם בלי עין הרע, וכל אחד ואחד יכול לראות סביבותיו אברכי כולל או בעלי בתים שאין ידם משגת יותר מהמינימום ההכרחי, ובכל זאת השיאו את ילדיהם בשמחה ובנחת.
**
אציג פה מעשה נפלא שאירע אצל אבי מורי
אציג פה מעשה נפלא שאירע אצל אבי מורי, הצדיק הקדוש המפורסם רבי יצחק דוד גוטפרב זצ"ל, שהיה איש קדוש ופרוש מהבלי העוה"ז, וזכה להערכה רבה ועצומה אצל כל סובביו.
בבתינו לא היתה הפרוטה מצויה, אבל יהודים צדיקים תמיד עזרו לנו מתוך שהעריכו את צדקותו ופרישותו, ובימים כתיקונם לא היה טרוד יותר מדי מעול הפרנסה.
עם זאת, כשהגיע לשלב שבו היה צריך לחתן את הילדים, שהיא הוצאה גדולה מאוד, שכן אז היה המנהג שכל צד נותן חצי דירה לזוג הצעיר, ואף שמחירי הדיור לא היו כל כך יקרים כמו בימינו, עדיין היתה זו הוצאה כבדה מכפי יכולתה של משפחה ברוכת ילדים, שני הורים ו-15 ילדים בלי עין הרע…
אמנם בסיעתא דשמיא הגיע דודי הצדיק רבי שמואל גוטפרב זצ"ל, אחיו של אבא, שהכיר את רום מעלתו של אבי מורי, והחליט לנקוט בצעד לא שגרתי בעליל, [בעצם תמיד תמיד היה הדוד מסייע באופן נפלא לאחיו זצ"ל לפרנסת ביתו], וקיבל על עצמו את ההוצאה העיקרית של נישואי ילדיו של אבי מורי, כולל התשלום על הדירות, וכך נהג שלכל אחד ואחד מילדיו שילם על חצי דירה בבוא עת נישואיו, כמובן שהנהגה זו נתנה רוגע ושלווה לאבינו הקדוש להמשיך בעבודתו הקדושה.
ואכן, דודי רבי שמואל עמד בדיבורו, ולפני כל שידוך ושידוך שעשה אבי מורי, הגיע הדוד וחתם במו ידיו על 'זכרון הדברים' שעשו כמקובל, והתחייב לתת חצי דירה לזוג הצעיר, כשבתמורה גם המחותנים התחייבו התחייבות דומה.
ויהי היום, ואחד מאחי הגיע לפרק 'האיש מקדש', והוצע שידוך שנשמע להורי שידוך מצוין. הם הלכו לפגוש את המדוברת והוריה, היה זה ביום שישי, ערב שבת קודש, אמי מורתי שוחחה עם הנערה והתרשמה ממנה מאוד, ולאחר מכן שבו הורי הביתה, דנו בהצעה והחליטו שאפשר להתקדם לשלב הבא, כי מבחינתם מדובר במשפחה טובה, וכעת צריכים לראות מה יאמרו המדובר והמדוברת עצמם, ואם ייטב הדבר בעיניהם, אפשר להתקדם ולסגור שידוך בשעה טובה ומוצלחת.
אכן, הם עשו את השבת בהתרוממות הרוח, מתוך הרגשה שבקרוב מאוד בנם האהוב יזכה להתארס בשעה טובה. שמחה, התרגשות, ציפייה…
אבל השדכן הסביר להם שאבי המדוברת מתעקש
אלא שבמוצאי שבת, כשהם הודיעו לשדכן על החלטתם, הוא התחיל קצת לגמגם… "אבי המדוברת אמר לו שאין לו יכולת לשלם חצי דירה", אמר השדכן, "ומאחר והבת שלו נערה כלילת המעלות, הוא בטוח שהוא יוכל למצוא מישהו שיסכים להתחייב על כל הדירה. וכי ההצעה של הבן שלכם נראית מצוינת, אבל רק באופן שיסכימו לתת את כל הדירה, אחרת, הוא יפנה על ימין או על שמאל וימשיך לחפש אחר הצעה אחרת…".
הוריי התנגדו תחילה לרעיון. מה זאת אומרת? הבן שלנו בחור מצוין, לא חסר לו שום דבר, ואין שום סיבה שנידרש לשלם יותר מהצד שכנגד. מה שמקובל זה שכל צד נותן חצי דירה, וגם אנחנו לא נחרוג מהנוהג הזה.
אבל השדכן הסביר להם שאבי המדוברת עומד על כך שהוא לא יכול לתת כלום לדירה של הזוג הצעיר, ולכן אי אפשר לגמור את השידוך עכשיו.
אבא חשב לוותר ולהמשיך הלאה. בעז"ה יבואו הצעות נוספות, הבן שלו באמת בחור טוב ואין לו שום סיבה לדאוג. אבל אמא התרשמה מאוד מהמדוברת ואמרה שהאמת היא שעל כזאת הצעה שווה לשלם יותר, וכסף ממילא מגיע מן השמים, אז מה זה משנה על כמה מתחייבים. אם הם רוצים דירה שלמה, שיהיה דירה שלימה. העיקר שיהיה שידוך טוב ושהזוג יהיה מאושר…
אבא שמע, סבר וקיבל, יש צדק בדבריה. אם ההצעה טובה, כסף זו לא סיבה להימנע משידוך טוב…
לא עבר זמן רב, והנה דודי רבי שמואל גוטפרב, הגיע לבית שלנו והרים קול זעקה. היה לא תהיה! בשום אופן לא עושים שידוך כזה: "קודם כל אתם מוציאים שם רע על הילדים שלכם", אמר רבי שמואל, "יגידו שאתם צריכים לשלם דירות שלמות כדי לעשות שידוכים, אולי יש לכם בעיה לא ידועה…
"בנוסף, מי שמשלם את הדירה, הלא זה אני, ואני בשום אופן לא מסכים לכזה שידוך לא הוגן. מה פתאום שאנחנו ניתן דירה שלימה?".
אבל אמא עמדה על שלה… "זה הבן שלנו, אנחנו אלו שרשאים להחליט מה השידוך המתאים, ומי שרוצה לזכות ולסייע לנו מבחינה כלכלית, מוזמן. אבל אנחנו לא נוותר על שידוך רק בגלל שהדוד של החתן לא מתלהב ממנו…".
אבא שלי היה ותרן עד אין קץ, לא התווכח עם אנשים אף פעם, וודאי לא עם אחיו אוהבו שכל כך עזר לו ודאג לו, אבל מה לעשות שאמא עמדה על שלה בתוקף, ואבא סבר שהיא באמת צודקת. כך הגיעו לידי ויכוח קטן בין שני האחים, האחד טוען זה בני וזכותי להתקדם עם הצעת השידוך הזאת, והשני טוען עם כל הכבוד, ידוע שבעל המאה הוא בעל הדעה, אני משלם על הדירות לילדים, וצריך להתחשב בדעתי. הטענה שלו היתה די חזקה…
**
כשראה אבא שהוא ואחיו אינם מגיעים לעמק השווה, הציע לאחיו הצעה מעניינת: "הרי יש לך מחותן ירא ושלם, הגה"צ רבי שמואל הומינר זצ"ל, בעל 'עבד המלך', מה דעתך שניגש אליו ונבקש ממנו שידון בינינו 'דין תורה'. שהוא יחליט הצדק עם מי, וכאשר יחליט כך נעשה בלי להתווכח".
דודי רבי שמואל גוטפרב זצ"ל הסכים על אתר. הוא הכיר את מחותנו כאיש מעלה גאון וצדיק, והחליט לקבל את ההצעה. כך הם ניגשו יחד לרבי שמואל הומינר זצ"ל, וביקשו ממנו שישפוט ביניהם, עם מי הצדק.
האבא זצ"ל טען שדבר פשוט הוא שזכות הכרעה בשידוכים הם רק ההורים אבא ואמא, והאריך בזה. ותיכף ומיד קם דודי רבי שמואל זצ"ל וטען שבנידון זה, זכות ההכרעה שלי הוא כי אני הוא שמחתן את ילדי אחי, ועוד שהמדובר הוא בחור מצויין, וחצי דירה זה די והותר. וכמאמר הידוע 'ווער עס האט, די מאה ער האט די דעה', מי שאצלו הכסף לו הדעה וההכרעה.
תיכף כשרבי שמואל הומינר ז"ל שמע את הדברים, נעץ במחותנו, רבי שמואל גוטפרב ז"ל, מבט משתאה והכריז: "שמוליק, אתה הוא שנתן כסף לדירות??? אתה זה שמחתן אותם???
"הקב"ה מחתן אותם!", זעק רבי שמואל הומינר, "הלא רק הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא לבדו משלם את הדירות. אתה רק שליח. אם אתה לא רוצה לתת, אני אתן, תביאו לי את זכרון הדברים ואחתום על ההתחייבות. מה זה משנה מי חותם? מי שנותן את הכסף זה הקב"ה בכבודו ובעצמו".
וכששמע דודי ר"ש גוטפרב דיבורים האלו, תיכף התחייב לתת את כל הדירה, ובאותו היום חתם על זכרון הדברים באמונה תמימה ושלמה שהקב"ה יזכה אותו למלא את התחייבותו בנקל ובכבוד. ב"ה בשידוך זה קמה לה משפחה לתפארת, בית מלא ברכת ה', שנבנה מהכסף ששלח הקב"ה דרך דודי רבי שמואל גוטפרב זצ"ל.
**
הוא אמר לי מיד שזאת שאלה שצריכים לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב
למעשה, כשמדברים על אמונה, לפעמים מרגישים כאילו מדובר במשהו ערטילאי, שחומק לנו בין האצבעות. לא כל אחד יודע למשש את האמונה בידיים, יש אנשים שאומרים לפעמים "אני מאמין בקב"ה אבל אני לא מרגיש את זה בלב", ועל כך ברצוני לסיים במעשה נורא שהיה עמי לפני שנים, ושבו ראיתי וגם הראיתי לאחרים עד כמה נטועה האמונה עמוק עמוק בלבו של כל יהודי.
אחד מבוגרי ישיבת ה'מתמידים', היה הרה"צ רבי משה הופמן זצ"ל, מחשובי התלמידים שזכינו להעמיד. הוא היה איש צדיק ומסור בלב ונפש לאחינו בני ישראל, ובמיוחד אוותה נפשו להביא מזור רוחני ושמחה לליבם של יושבי חושך וצלמוות, האסירים ברחבי הארץ. גם מרן הגר"ח קנייבסקי זיע"א, העיד בכתב ידו על רבי משה הופמן בזה הלשון שהוא היה "צדיק, בעל יסורים גדול וקיבלם באהבה, ושהיה מרביץ תורה לרבים".
במסגרת פועליו היה רבי משה בהיכרות קרובה עם כל הדרגים הבכירים של האסירים, הוא שמר על קשר טוב על כל חלקי המערכת, ותמיד היה מעורב בעזרה להם, דאג לשפר את תנאיהם היה משתדל עבורם שיקבלו שחרור להשתתף בשמחות משפחתיות וכדו', והיה מוסר להם שיעורי תורה בלי סוף במסירות עצומה, מקרבם לתורה ולתשובה.
מדי פעם היה קורא לי ומזמין אותי לבוא לקחת חלק בפעילות הקודש שלו, ואני השתדלתי לסייע לו כי באמת היתה זו מלאכת קודש, ואם ר' משה חושב שאני יכול להיות לעזר, זאת היתה זכות גדולה עבורי.
באחת הפעמים הציע לי רבי משה הצעה שלא ידעתי אם להיענות לה או לא. התברר שבהנהלת השירות, החליטו לעשות כינוס מיוחד לנושא של הכרת היהדות החרדית, רצו להכיר להם קצת מושגים על הציבור החרדי, במה הוא דוגל, מה הם הדברים החשובים שלו וכדו'.
ביקשו מרבי משה הופמן שישיג רב חרדי שידבר בכינוס הזה, והוא הציע לא פחות ולא יותר… אותי, הירושלמי השורשי עם 'כובע סופר', ומראה ירושלמי מובהק, במטרה לקרבם לאבינו שבשמים.
התלבטתי מאוד אם להיענות להצעה, האם נכון בכלל ללכת למקום כזה? מה לי ולאנשים האלו? הם הרי לא באים כדי להתקרב לתורה, רק לומר ולספר שהקשיבו להרצאות ולהראות 'כשרים אנחנו', והרי אנו מכירים מי הם החרדים…
מצד שני, יהודים רחוקים משמירת תורה ומצוות רוצים לשמוע אותי, יש לי הזדמנות לדבר איתם על אמונה, האם יש לי זכות לסרב???
עליתי עם השאלה הזאת אל מורי ורבי, הגר"ל מינצברג זצ"ל, ושאלתי את פיו, הוא אמר לי מיד שזאת שאלה שצריכים לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב, ואכן הגעתי לרב אלישיב והצגתי בפניו את השאלה.
מרן הגרי"ש אלישיב, השיב על אתר שזאת מצוה גדולה ללכת לכינוס הזה. יהודים רוצים לשמוע קצת 'אידישקייט', אי אפשר לסרב להם, ובמיוחד, כך אמר הרב אלישיב, שמדובר בעזרה לאסירים שזה חסד גדול מאוד.
לא זו בלבד, אלא שמרן הגרי"ש אלישיב אף הוסיף ובירך אותי שיהיה לי הצלחה גדולה מאוד.
אמרו לי שביום פלוני בשעה פלוני יחכה לי נהג מתחת לבית, וייקח אותי לכינוס. כשירדתי מביתי חיכה לי כבר הנהג ותיכף ראיתי בו שוטר במדיו, הרגשתי קצת לא בנוח לנסוע בכזאת מכונית, אבל לשמחתי הדרך עברה במהירות, והובאתי לאולם כנסים ברחובות. היו שם קצינים בכירים מאוד, , עורכי דין ופרקליטים, בכירי המשרד לביטחון פנים, כ-100 איש היו שם.
עליתי לדבר, הקהל היה קשוב מאוד, והרגשתי שדברי עושים מעט רושם על המאזינים. אבל אז קם אחד הקצינים שם וצעק בקול: "זה לא משנה מה שתגיד, אני לא מאמין בכלום". עצרתי את דברי, ניסיתי להבין את הקשר בין מה שאני אמרתי לבין מה שהוא אמר, אבל לא היה בדבריו שום קשר לדיבורי רק התרסה.
המשכתי לדבר, וכעבור כמה דקות הוא שוב הכריז את ההכרזה שלו, וכך חזר הדבר ונשנה עוד מספר פעמים, כשהוא בכל פעם קם ומצהיר בפה מלא שאין לו חלק באלוקי ישראל רח"ל, הוא לא מאמין בכלום… אפילו הקצינים האחרים בחדר לא הבינו מה הוא רוצה, והיסו אותו: "מה זה קשור עכשיו. האיש מדבר לעניין, תן לו לומר את דבריו, ואחר כך תגיד במה אתה מאמין ובמה לא…".
הנאום שלי הסתיים, והיתה הפסקה שבה קמו כולם לבר לשתות קפה ולאכול מאפה… אני כמובן הסתפקתי במים שמזגתי לכוס חד פעמית, אז עלה בס"ד בדעתי לגשת אליו ולשוחח אתו, וכך עשיתי ניגשתי לאותו אחד שהתריס כלפי, והתחלתי לשאול אותו בקול בפני כל הקהל בן כמה הוא, אם הוא נשוי וכו'… ותוך כדי השיחה וכו' הוא סיפר לי שיש לו ילד אחד, ואני התעניינתי בן כמה הוא, מתי נולד הילד וגם… מי היה המוהל שלו. הוא סיפר לי מי היה המוהל ואיפה עשו את סעודת הברית, ואני שמרתי את הדבר… את כל השיחה הזו ניהלנו בקול רם.
אבל אז כל החברים שלו התנפלו עליו ושיתפו איתי פעולה
שלוש דקות לאחר מכן, כשהוא כבר היה שקוע בשיחה עם אחד מחבריו, דפקתי על השולחן והיסיתי את הנוכחים: " אני מבקש מכל הבכירים כאן לטפל באחד האנשים הנמצאים כאן, ודורש שתפתחו בחקירה נגדו". כולם היו בהלם, לא הבינו על מה אני מדבר, ואז הצבעתי על אותו קצין ואמרתי להם: "האיש הזה, בלי שום בושה פצע את בנו כשעשה לו ברית מילה! יש לטפל בו.
"אכן, יהודי שמאמין בבורא עולם עושה ברית לבנו כי כך הוא מצווה. אבל אחד שלא מאמין בכלום, למה עושה מעשה זה לבנו, סימן שהוא איש מסוכן מאוד, צריכים להוציא את הילד מחזקתו ולהעביר אותו לרשויות הרווחה".
הקצין לא האמין למשמע אזניו, הוא רצה לענות לי, אבל אז כל החברים שלו התנפלו עליו ושיתפו איתי פעולה. ראיתי בחוש שברכתו של הרב אלישיב מתקיימת באותם רגעים, שתהיה לי הצלחה גדולה. "כן כן", שאגו לעברו החברים החילונים שלו… אה? אתה בעצמך אומר שאתה לא מאמין בבורא עולם ובתורה. אז למה עשית את זה לבן שלך? אה!!!! כנראה שאתה כן מאמין…".
כך הם המשיכו לסנוט בו ולתקוף אותו, עד שהוא נאלץ להודות שבעצם הוא כן מאמין בבורא עולם…
ההצלחה היתה כל כך גדולה, שאחרי מספר שבועות קיבלתי מכתב רשמי, בו הם הודו לי בחום וכתבו לי שלנוכח התרומה הגדולה שתרמתי לארגון ולאנשיו בהבנת עולמם של החרדים, הם החליטו להעניק לי מילגה מיוחדת, אותה סירבתי לקבל…
המעשה הזה, המחיש לי ביתר שאת את מה שתמיד ידעתי, שהאמונה נמצאת בליבו של כל יהודי. גם מי שלא מרגיש את האמונה, צריך לדעת שהיא נטועה עמוק בלבו. אבל אם הוא ידבר דיבורי אמונה, ויחשוף את החלק הזה שקיים במעמקי הנפש, הוא גם יזכה להרגיש קרבת אלוקים, כשהאמונה יוקדת בקרבו.