לאחר היוודע האסון הנורא במלחמה בנפילתם של עשרים ואחד הרוגים הי"ד, שאל אותי אברך יקר מאוד: "אז מה תכל'ס הקב"ה רוצה שאני אעשה? שאני אתחזק עוד? אני כבר חודשיים מנסה להתחזק. אז בכל פעם שקורה משהו אני בעצם צריך לחשוב שלא מספיק מה שאני עושה, וצריך להתחזק עוד קצת, ושוב להתחזק עוד קצת?"
ננסה להגדיר את השאלה בצורה מסודרת. אין ספק שתמיד אפשר וצריך להתחזק בתורה ועבודת השם, אבל המצב של המלחמה והאסונות היומיומיים מכניסים אותנו להרגשה שהקב"ה תובע משהו, הוא רוצה משהו, והוא מדבר איתנו בשפה כואבת, יום אחרי יום. אולי יש אנשים שכבר קהו חושיהם והם התרגלו, אבל הרי באמת זה מזעזע. עשרים ואחד הרוגים ביום אחד – זה חצי אסון מירון! אלו בעלי משפחות, שהשאירו אלמנות מרוסקות ועשרות רבות של יתומים אומללים!
אז הקב"ה רוצה שנתחזק, ויש עלינו תביעות, להתפלל יותר חזק, ללמוד יותר טוב. אין ספק. הלחץ הכבד והבלתי פוסק של תביעות נמשך במשך כמעט ארבעת חודשי מלחמה, כשהסוף לא נראה באופק. וזה באמת מעורר שאלה. אז לאן כל זה אמור להמשיך?
השאלה היא גם על התפילה. שוב ושוב צריך להתחזק בתפילה. אבל כמה אפשר עוד פעם ועוד פעם להרגיש שהכל תלוי עכשיו בפרקי התהילים הללו?
כמדומה שצריך לרענן את המבט על נושא התפילה בעת צרה, לחדד נקודה מסוימת של התבוננות.
בפרשת בשלח יש מדרש ידוע (מדרש רבה פרשה כא):
"כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מג' רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר, תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. ולמה עשה הקדוש ברוך הוא להם כך? אלא שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן . אמר רבי יהושע בן לוי, למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו: 'בבקשה ממך, הצילני מיד הליסטים!' שמע המלך והצילה . לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה, היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה הלי סטים כדי שתצעוק וישמע המלך. כיון שבאו עליה הלי סטים התחילה צועקת למלך. אמר לה המלך: ' לכך הייתי מתאוה, לשמוע קולך'. כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה, שנאמר 'ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו'. מיד: 'וירא אלקים את בני ישראל'. התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת, ולא היו רוצין . מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר 'ופרעה הקריב'. מיד: 'ויצעקו בני ישראל אל ה". באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: לכך הייתי מבקש, לשמוע קולכם".
המדרש מפורסם, והוא מעורר שאלה: המלך רוצה להתחתן עם בת מלכים, והיא לא רוצה בו. מה עוזר לו שהוא מגרה בה את הליסטים? נכון, עכשיו היא שוב צועקת לו "הצילו". אבל האם יש בזה איזשהו קשר, איזו התייחסות אישית? האם בכך שהיא הגיעה למצוקה והיתה זקוקה לו שוב בא על מקומו בשלום ענין הקשר שביניהם? היא לא רוצה אותו. מה עוזר לנו הצעקות שלה כשהיא במצוקה?
ובנמשל – יהודי לא רוצה להתפלל, הוא לא חושב על הקב"ה באופן כללי בחיים, ואז הוא נקלע לצרה והוא צועק "אנא ה' הושיעה נא", האם נוצר כאן קשר עם הקב"ה? מה כביכול הקב"ה הרויח בזה שהוא הכניס את עם ישראל למצב של אילוץ שבו הם חייבים לפנות אליו?
טמונה כאן התייחסות לצורת התפילה והזעקה אל הקב"ה בעת צרה. יש מצב שבו אדם מתפלל מתוך דאגה, מתוך פחד ולחץ, הוא חייב פיתרון כאן ועכשיו, והפיתרון – מה לעשות – לא נמצא בידים שלו, אלא בידיים של הקב"ה. הוא צועק אל ה' מתוך ניסיון לחלץ ממנו את הישועה: "רבונו של עולם, הנה אני צועק אליך, אני עושה מה שאתה רוצה, העיקר שתביא כבר את מה שאני צריך. הנה, אתה רוצה עוד פרק תהלים? קח. צריך עוד חיזוק? קח. הנה אני נותן אפילו עוד חצי שעה שטייגען בתענית דיבור, ארבעים יום פרק שירה . אני מוכן לשלם כל מה שכתוב בתוית המחיר של הישועה, אפילו להוסיף בונוסים. העיקר בבקשה תביא כבר את הישועה!!"
בצורה כזו באמת אין קשר ואין שייכות ואין חיבור. עסקי תן וקח לא מביאים את האדם לשום מקום. אבל יש גישה אחרת: אני מבין שאני בידים שלך! חשבתי שאני בידים שלי, וחשבתי שהחיים שלי מסודרים, והנה הם התהפכו על הראש. לא בידים שלי לסדר אותם. ואז אני פונה אל ה' לא בגלל שאין לי ברירה ומה לעשות שהישועה נמצאת אצלו, אלא בגלל שהגעתי להבנה שבאמת הוא הכתובת האמיתית.
לא אני מנהל לעצמי את החיים, אלא הוא זה שמנהל לי אותם. אני לא ממוקד בצרה עצמה ותו לא, אלא במבט הכללי, כל החיים שלי תלויים בידים של ה', הוא זה שמוביל אותי. ואם כך – אני מגיע להבנה שגם הצרה נעשית כחלק מהטוב הכללי שהוא מרעיף עלי מהרגע שנולדתי. אני נותן בו אמון, מאמין בו שהכל לטובתי, ומתוך ההבנה הזאת אני מבקש מאוד שיעשה מה שאני רוצה.
בהגדרה קצרה: תפילה מתוך צרה צריכה לה תמקד לא רק ברצון לישועה, אלא בקשר הכללי, בתלות הכללית, וברצון להימסר לידיו של הקב"ה מתוך אמון.
המשל של אותה בת מלכים בא להמחיש את המצב הכל כך מוכר: אדם נמצא בצרה, והוא זקוק לישועה. הוא יודע שאין לו יכולת לעזור לעצמו, והוא פונה למי שהמפתחות בידים שלו.הוא מבקש עזרה מהקב"ה, והוא מקבל את העזרה. מה קורה עכשיו? בדרך כלל מה שקורה הוא תהליך של התרחקות פנימית: אוקיי, קיבלתי מה שהייתי צריך, ועכשיו אני מסודר. להתראות בפעם הבאה… לכן אותה בת מלכים לא רוצה לשוחח עם המלך. היא לא מרגישה שנוצר ביניהם קשר ממשי, אלא היא מרגישה שהיה לה צורך נקודתי בעזרה והמלך הגיש לה אותה. מה שהיה היה – ונגמר.
מה עושה המלך? הוא מראה לאותה בת מלכים שהתלות בו היא לא מאורע חד פעמי, אלא מצ ב קבוע ונמשך. את באמת תלויה בי לאורך החיים, והקשר בינינו הוא קשר בלתי תלוי בדבר. אנחנו צריכים להכיר אחד את השני ולאהוב באמת.
וכך הוא גם בנמשל: הצרה החוזרת והנשנית מביאה את האדם להבנה שהוא לא צריך את הקב"ה בצורה נקודתית ותו לא, אלא הוא תלוי בו, והוא צריך להסכים להיתלות הזאת, לרצות בה. זו התשובה לשאלתו של אותו אברך: בעת צרה צריך להתפלל, צריך להתחזק, בהחלט. אבל ה התחזקות לא מתוך הרגשה שצריך לשלם לקב"ה עוד משהו ועוד משהו, עוד פרק תהלים ועוד עמוד גמרא, כי מה לעשות שהקב"ה דורש ת שלום על ישועותיו. אם זו ההרגשה – באמת אי אפשר לעשות זאת. זה אפשרי שבועיים, חודש, מקסימום חודשיים, אבל לא בצרה שמתמשכת כבר ארבעה חודשים ולא רואים שום סוף באופק.
ההתחזקות צריכה להיות כחלק מקשר כללי: יש כאן מישהו שרוצה שנישא אליו את העיניים. אבא שלנו, זה שהביא אותנו לארץ ישראל וסידר לנו את הענינים מול הערבים כבר למעלה משבעים שנה – רוצה שנבין שאנחנו בידים שלו, שנבין שאלו הם החיים שלנו, ושנרצה בזאת. נכון, שאם אנחנו בידים שלו – זה מחייב להתחזק בקיום רצונו; להתפלל יותר מהלב, להתרצן באופן כללי בלימוד התורה, למצוא נקודות של חיזוק שאפשר להוסיף. אבל הכל מגיע מהבנה כללית שאנו עמך ואתה אלוקינו, אנו בניך ואתה אבינו.
ונראה שבאמת יש קשר חזק מאוד בין המצב המתואר בפרשת השבוע לבין מצבנו העכשוי.
כל הסיפור של קריעת ים סוף בעצם מעורר שאלה. הקב"ה גאל את עם ישראל, הוציא אותם ממצרים בעמוד אש וענן , והיה כבר נראה שהכל בסדר. ואז, אחרי שבוע, פתאום חלה התדרדרות חמורה: פרעה הופיע עם כל צבאו במטרה ברורה מאוד: "ארדוף אשיג אחלק שלל". והמחשבה היתה שחיינו בדמיון. הכל הולך להתמוטט, נכנסנו לאשליות שאפשר לברוח מהעבדות, היה לנו חלום שהנה נגמר בצורה כואבת. ו"מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". ואז – ברגע האחרון הגיעה הישועה הניסית.
למה היה צורך בשני שלבים של גאולה? קודם כל גאולה שנראית שלמה, אחר כך התפכחות והבנה שבעצם אנחנו עדיין בידיים של
המצרים, ואז נס פתאומי שהופך בחזרה את הקערה על פיה? לאור הדברים האמורים – יתבאר הענין היטב : כאשר אדם נושע ע"י הקב"ה מצרתו, ישועה חד פעמית, בדרך כלל זה מביא אותו למצב של התרחקות: הייתי צריך ישועה, קיבלתי, ועכשיו אני מסודר, להתראות לרבונו של עולם. לכן היה צורך שבתחילה תהיה "ישועה כאילו", ישועה שפתאום תתברר שבעצם לא השתנה כלום מהותית, ואנחנו עדיין בתוך הצרה.
אז בעת המבחן נוצר קשר אמיתי עם הקב"ה, קשר של אמון שמביא אפילו לנסיעה לתוך הים, ואז אפשר לקבל את הישועה האמיתית מבלי שזה יפגע בקשר שנוצר עם הקב"ה.
המצב שלנו בארץ כיום מאוד מזכיר את התהליך הזה. אחרי אלף ותשע מאות שנות סבל בכל רחבי העולם, עם ישראל מצא מנוח לכף רגלו בארץ ישראל. היה נדמה שזאת ישועה בת קיימא. ישע רבים סביבנו? אז מה, אנחנו חזקים, ובכל פעם מחדש הבעיות מסתדרות: במלחמת השחרור, במלחמת ששת הימים, ובמלחמת יום כיפור. חיינו על ניסים ונכנסנו לאשליה שהעסק נוסע. אנחנו
בטוחים כאן פחות או יותר. יש צבא חזק והכל בסדר (וכל מי שמתקומם למקרא המילים ה"ציוניות" – בסך הכל יש כאן תיאור אותנטי של מה שרובנו מרגישים בפועל, אין טעם להתכחש לזה). מידי פעם יש מערכות מלחמה עם הערבים, "סבבים", מפציצים פה ושם, ושקט. יש גם כיפת ברזל, החיזבאללה מורתע, והחיים יכולים להימשך.
בחודשים האחרונים הקב"ה מראה לנו שבעצם הכל היה דמיון אחד גדול. אין פיתרון אמיתי למדינה הזאת. ארבעה חודשים אנחנו מקיזים את דמנו בעזה – ועדיין אין הכרעה; ארבעה חודשים קרית שמונה מפונה מתושביה וכל הישובים על גבול הצפון הפכו לשדות קרב – ואין פיתרון באופק; החיזבאללה הרבה יותר גדול ומרתיע ממה שחשבנו; והעולם כולו נגדנו.
מה המטרה? המטרה היא לא שנהיה מסכנים, לא שניכנס לפאניקה, ולא שניכנס ללחץ יותר חזק להתחזק בתפילה ובלימוד. הקב"ה לא רוצה אותנו עצובים ולא לחוצים. המטרה היא שנקלוט סוף סוף " לא בקשתי אבטח, וחרבי לא תושיעני".
אנחנו לא מסודרים בחיים, ואנחנו לגמרי לגמרי בידים של הקב"ה. הוא זה שמנהל את הישוב היהודי בארץ ישראל. הכח הוא שלו, לא של הצבא. הוא הראה לנו אינספור פעמים שהוא לצידנו, והוא יראה זאת גם עכשיו. בעז"ה כאשר הישועה תבוא, זה לא יפגע בקשר שלנו איתו, כי אנחנו קולטים עכשיו שהכל הוא ורק הוא.
ונקודה אחת לסיום.
החודשים האלו הם תקופה של בירור וזיכוך. העם היושב בציון עובר תקופה קשה ומייסרת מאוד. כל מי שבניו מגוייסים וחווה חרדות יומיומיות, כל מי שמכיר מקרוב את השכול והאובדן המתרחש בימים הללו, כל מי שנפגע בעצמו או במשפחתו, כל המפונים מביתם כבר כמה חודשים – עוברים תקופה קשה מאוד. הם מקיזים את דמם, ויש לזה ערך עצום לפני הקב"ה. הציבור החרדי אמנם לא מתגייס לצבא מסיבות טובות מאוד שכבר הארכנו בהם בבמה זו כמה וכמה פעמים, אבל אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם, אנחנו הלב של העם, וזו חובתנו, להרגיש חלק בלתי נפרד מהכלל, לקחת אחריות על ההתקרבות אל ה' והתפילה אליו, לזעוק לה' מתוך נשיאת עיניים לשמים וביטחון אמיתי.
להישאר מחוץ לסיפור כי כרגע זה לא נוגע אלינו – זו לא אופציה. המשיח בוא יבוא, יתכן שמאוד בקרוב, אף אחד לא יכול לדעת. והגמרא (תענית יא.) אומרת דברים ברורים: " תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור – אל יראה בנחמת צבור. וכל המצער עצמו עם הציבור – זוכה ורואה בנחמת ציבור".
(בעצתך תנחני – בשלח פ"ד)