אמרו בעלי המוסר: הרוצה לעמוד על טיבו של אדם פנימיותו ומידותיו, יתבונן ביחסיו לקרובים אליו ביותר ולשוהים במחיצתו; אשתו ובני ביתו. בחוג משפחתו וסביבתו הקרובה מתגלה אופיו האמיתי של אדם.
ואם מידותיו של רבי משה טורק היו זוהרות, הרי שבתוך הבית זהרו הן שבעתיים.
משנות צעירותו ועד סוף ימיו אף אחד מבני המשפחה לא זוכר ולו פעם אחת! שהאבא הרים את טון הדיבור בבית. אם אחד מבני הבית היה מגביה את הקול היה האב ניגש אליו בשלוה ומעיר לו בעדינות "דברי חכמים בנחת נשמעים".
האוירה בבית היתה מכובדת והדורה והילדים חשו כלפיו דרך-ארץ, ולא העזו להמרות את פיו.
"את החינוך הטוב ביותר בבית", שח אחד מבני הבית, "העניק אבא זצ"ל בהנהגה שלו. תמיד שמר על נכבדות בבית, על השראת השכינה בו. לא זכור לי מאז שנולדתי, ולו פעם אחת, שהרים את טון הדיבור בבית. תמיד נותר באותה מנוחת הנפש, אותה שמחה, אותה איפוק נשיאותי ומכובד. היינו מכבדים את ההורים, אבל זה הגיע בטבעיות. הם היו אבא ואמא שידעו להחזיק את הבית בנכבדות. בתור ילדים, אם היינו מרימים את טון הדיבור הוא היה מעיר 'דברי חכמים בנחת נשמעים'!"…
אירע שאחד הילדים דיבר באופן שאיננו מספיק מכובד. אבא לא צעק, אלא אמר לו: "אתה נזכר כשהיינו ילדים בחיידר בפרשבורג וישבתי לידך?!". מיד הילד הבין את יחסי הכוחות. היה איזה ויכוח ואחד הילדים ההין 'לחלוק' על אבא. שם רבי משה את היד על המצח ובהבעת פנים רצינית אמר: "תזכיר לי איך כתוב בפסוק כבד את בנך"… הכל התנהל בחכמה ובדעת; חכמה שנבעה מיראת -שמים, כנאמר במשלי (ט, י): "תחילת חכמה היא יראת השם".
בדברי ההדרכה שהשמיע לבנו רבי יוסף צבי שליט"א בטרם נישואיו, דיבר איתו על כך שיהודי צריך להשתית את הבית שעומד להקים על רוחניות, וכמה שפחות להשקיע בגשמיות כשאין בכך תועלת לעבודת ד'. בין יתר הדברים אמר: "ראה מימין ומשמאל את הרהיטים הישנים שאף פעם לא החלפנו מאז החתונה שלנו, וברוך ד' לא חסר לנו דבר… אנחנו מאושרים גם בלי להשקיע בתפאורה וביופי… לא את זה אנחנו מחפשים בחיים"…
חינוך בנחת ובנעימות
הבית ספוג היה ברוח של יראת-שמים וזהירות על קלה כחמורה, מה שהכריח גם אווירה של רצינות וכובד-ראש, אולם לא מתוך כעס, מרירות או עצבות חלילה. כשהיה צורך להגיב למשובת-ילדות שחצתה את גבול הטעם הטוב, היה רבי משה יודע להעמיד סבר פנים חמורות ואף להכות, אולם לא מתוך כעס וסערה, אלא בשלוות-נפש ורוגע.
את הילדים חינך לתפילה בדרך נעימה ובלי שום לחץ. היה אומר בסבר פנים רגוע: "צדיק, עכשיו שמונה-עשרה"… או שדפק קלות על הגב בקצות אצבעותיו. היה טוען בתוקף שאם ילד משחק קצת בחוץ ומתפלל קצת, אך מתוך אווירה טובה – כשיגדל לא תהיה לו בעיה למצוא טעם בתפילה. אך ילד שבילדותו ננזף ונלחץ באופן קבוע להתפלל, יִקשה עליו בבגרותו להתחבר לעבודת התפילה.
כל הערה היתה מלווה במילה טובה. היה תמיד חוזר על משפט המיוחס לאחד הגדולים: "הכל אתה יכול לומר, אבל תחשוב איך לומר". היה לו חוש הומור. אמנם מאד נזהר מליצנות, אבל תמיד היה זורק מילה מבדחת.
ופעם כשרבו הבנים עם הבנות ריב קל ניגש בבדיחותא ואמר: "מעניין, אני פעם לא רבתי עם אחיותיי" [לא היו לו אחיות]…
פעם דיברו הילדים בבית מענייני פוליטיקה. רבי משה אמר להם: 'יש לנו חצר כל כך גדולה; שם תוכלו לדבר כל מה שאני לא רוצה לשמוע'…
הבת הגב' ש. ויטריאול שתחי' מספרת: "אבא היה איש חינוך בנפשו, וגם בבית חשנו זאת על כל צעד ושעל. דוגמא אופיינית: היתה בו הקפדה שאנו, הבנות מגיל מצוות ואילך, נצום את כל הצומות. אך היתה בו ההבנה שהדבר אינו בא בנקל. לפנות-בוקר של כל יום צום, היה מעיר אותנו בשירה. עבור כל אחד מילדי המשפחה היה לו שיר ייחודי המשלב בתוכו את שם הילד… כאשר פקחנו עיניים גילינו את אבא בחדר ובידיו שני מגשים עמוסים בכריכים מרוחים, חלקם בשוקולד וחלקם בממרח שונה, לבחירה. וכן כדים מלאים בשוקו ותה מתוק. היה ניגש לכל ילדה בנפרד עם נטלה ומגש טעים כדי שלא נצטרך אפילו לקום מהמיטה. כך החדיר בנו זהירות והקפדה במצוות".
בן אחר מספר: "אמא רצתה לעודדני ללכת בחשק לחיידר, ופעמים שאמרה לי ללכת לקנות מיץ גזר בחנות הירקות הותיקה ברח' רש"י, כהוקרה על המאמץ".
"ובעת שלמדתי בישיבת רוז'ין לצעירים בבני-ברק", ממשיך הבן ומספר, "ערכו 'מבחן אמריקאי' שבסיומו היה אמור אבא לדבר לפני בני הישיבה. למרות שלא הצלחתי להגיע לציון גבוה כל-כך, אבא נישק אותי ודיבר אלי בחיבה. התרגשתי מאד שבמקום לנזוף בי, עודדני מאד. שמחת-הלב שהדבר נתן לי חיזקה אותי בלימודי מכאן ולהבא".
ביום אחד בהיר הגיע רבי משה לבית בנו שהתגורר בירושלים, וביקש ממנו לצאת יחד איתו לטייל לצורך התאווררות ברחובות גאולה הסמוכים. במשך כל הסיבוב הממושך הוא לא הבין מהי מטרת הביקור והטיול הזה באמצע יום שגרתי. רק לאחר-מעשה שיחזר הבן כי המטרה האמיתית של האבא היתה להעביר לו בעקיפין מסר חינוכי מסויים באופן מכובד כזה, בלי סרך של בושה ועלבון…
היו בו ברבי משה הנימוס וההדר של בני דורו, שכבר אינם אופייניים כל כך לצעירי דורנו. אחד הבנים סיפר: היינו פעם בביתה של משפחה אמידה שהחזיקה כלי כסף נאים במיוחד. שאבתי הנאה מהתבוננות באותם כלים. אבא העיר לי בלחש שבבית אחרים לא מסתכלים על דברים אישיים.
(מתוך הספר 'לדמותו של מחנך)