תכלית התוכחה – שלא יזדקקו לה
אַתֶּם נִצָּבִים (כט, ט)
וברש"י: "למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ ממ"ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: 'אתם נצבים היום' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו".
ממש מרפסן איגרי. משה רבינו מתכוון להוכיח את כלל ישראל, ובמקום להוכיחם הוא מפייסם?
אומר על כך רבי אליהו לופיאן זצ"ל בשם רבותיו: באמת הקב"ה הוא טוב ומטיב, אב הרחמן. ואם כן מדוע צריכים קללות רבות כל כך, וכי לא די בקללות מועטות? התשובה לכך: היא הנותנת, כיון שהקב"ה מלא רחמים, "אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת", לכן נתן לישראל קללות רבות כל כך, כדי שמחמת הפחד עצמו מפני הקללות, הם יימנעו מעשיית חטאים, שהם חמורים שבעתיים מכל הקללות.
נמצא אפוא כי התוכחה נאמרה להם כדי שלא יזדקקו לתוכחה. כאשר ראה משה רבינו כי פניהם הוריקו, הרי שהתוכחה הגיעה לתכליתה, ואם כך – שוב אין צורך בתוכחה.
חז"ל אומרים שאין מפסיקים בתוכחה, כלומר, כאשר קוראים בתורה בפרשת התוכחה, מעלים לתורה רק אדם אחד לכל פרשת התוכחה ואין מפסיקים באמצע.
ומדוע באמת כך הדבר? האם לא היה טוב יותר לחלק את פרשת התוכחה בין כמה קרואים?
אמרו חז"ל (דברים רבה ח, ב): "אמר הקב"ה: לא לרעתכם נתתי לכם את התורה אלא לטובתכם", היינו כדי שתקבלו שכר.
מה כוונת הדברים?
המגיד מדובנא זצ"ל אומר כאן משל מאיר עיניים, וכך הוא אומר:
לעשיר גדול היה בן חולה במחלת מעיים. הביאו פרופסור מומחה שבדק את הילד ואמר כי הדרך היחידה לרפא אותו, היא לגרום לו להקיא עשר פעמים. אך איך גורמים לילד להקיא? אמר הפרופסור: "אתן לו תרופות שיגרמו לו להקיא".
אמר המלך לרופא: "ברצוני רוצה להסביר לך במי המדובר. הילד הזה הוא בן מלך, מפונק ביותר, הוא אוכל רק מאכלים מעודנים, ובוודאי יתקשה לקחת תרופות, לכן אני מבקש להמעיט ככל האפשר בתרופות שתתן לו".
הרופא הרגיע את המלך ואמר כי אין לו מה לדאוג והוא כבר יידע כיצד לטפל בילד.
הוציא הרופא 'בלאנק' והחל לכתוב את רשימת התרופות שצריך לקנות. הרופא רושם ורושם והאב, המלך, מסתכל בדאגה ב'רצפט' שנראה כמו מגילה שלמה. אבל זה מה שהרופא דורש. שלחו שליח לבית מרקחת והוא חזר עם חבילת תרופות ענקית.
חושב המלך לעצמו: אוי, רחמנא ליצלן, הילד עלול למות רק מהתרופות. אבל הרופא עומד על שלו: אין דרך אחרת לרפא את הילד.
הוא מוציא את כולם החוצה, נשאר בחדר עם הילד, סוגר את הדלתות והחלונות, מתיישב ליד שולחן קטן ומתחיל לכתוש את התרופות. בחדר מתפשט ריח רע של תרופות והילד מתחיל להקיא. הרופא ממשיך לכתוש עוד ועוד תרופות, וככל שהוא כותש יותר, כך הילד מקיא שוב ושוב. כאשר הרופא מסיים לכתוש את כל התרופות, הילד כבר הקיא עשר פעמים.
קרא הרופא לאבא ואמר לו: "בנך יצא מכלל סכנה, והוא בדרך להבריא".
שאל אותו המלך: "האם בלע בני את כל התרופות שקנינו?"
"לא ולא!" השיב הרופא. "בנך לא לקח אפילו לא תרופה אחת, אך הייתי צריך חבילה גדולה כל כך של תרופות, כדי שהילד יקיא רק מהריח שלהן, ולא יזדקק לקחת תרופות כלל"…
כך אומר הקב"ה לכלל ישראל: אין רצוני להביא עליכם אפילו קללה אחת, אלא שאם תשמעו קללות כה רבות, הרי די לי בפחד שלכם לבד, כדי שהוא ימנע אתכם מהחטא, ולא יהיה צורך להביא עליכם אפילו חצי קללה. אם כן ברגע שראה משה רבינו ש'הוריקו פניהם', התוכחה הגיעה לתכליתה.
מעתה מובן מדוע אין להפסיק בין הקללות. אם נותנים קצת לזה וקצת לזה, התחושה היא: 'נישט גיפערלאך', לא נורא, אפשר להסתדר עם זה. אבל כאשר מגיעות כל הקללות ברצף, בזו אחר זו, בלי כל הפסקה באמצע, או אז הן גורמות לפחד, וזו הרי תכלית התוכחה.
על כך ממשיכה התורה ואומרת: "פן יש בכם איש או אשה… והיה בשומעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי" – הוא שומע את כל דברי התוכחה, ואינו מתפעל. זה כלל אינו מפחיד אותו, הוא אומר לעצמו 'שלום יהיה לי', יהיה בסדר, "כי בשרירות לבי אלך", אני אלך כרצוני בלי כל פחד.
או אז, "לא יאבה ה' סלוח לו", אדם כזה שהקללות אינן מפחידות אותו, אזי "ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה", הוא זה הצריך לעבור את כל התוכחה בפועל, אבל "אתם נצבים היום", אם תפחדו מהקללות קודם שיבואו והן ירתיעו אתכם מלחטוא, אזי לא יהיה צורך להביא אותן עליכם.
(רבי ראובן קרלנשטיין זצוק"ל – יחי ראובן)