בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם (יד, א)
מקום הבן – אצל אביו
ה"אור החיים" הקדוש הקשה: "מה טעם סמך מאמר 'בנים אתם' למאמר 'תתגודדו'?", וכתב לבאר את הפסוק על פי משל, וזה לשונו:
"ונראה שנתכוון לומר, שבמיתת איש אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו, ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פנים ישנו ואדרבה בטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים, ועל זה אין לנו להתגודד ולשים קרחה. מה שאין כן העכו"ם שלא נקראו בנים לה', והוא אומרו 'אתם', לשלול העכו"ם, שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם, שהם מתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים".
אומר ה"אור החיים" דבר נורא, פלאי פלאים: משל לאב ששלח את בנו לשוק בעיר אחרת, להתעסק שם במסחר. הבן התערה בין הסוחרים והתרגל לחיות עמם. כעבור כמה שנים החליט האב כי הגיע זמנו של הבן לשוב לביתו. שלח אליו שליח והורה לו לצאת מהעיר הרחוקה ולבוא הביתה.
הסוחרים, ידידי הבן, ניסו לעכב בעדו, באומרם: 'כל כך אהבנו להיות בחברתך, רצוננו שתישאר עמנו', אך האב אמר: 'לא, הוא הבן שלי, ובן צריך להיות אצל אביו. עליו לשוב כעת אלי, לביתו!'
על עם ישראל נאמר: "בנים אתם לה' אלוקיכם", הם בבחינת בנים ביחס לקב"ה, אביהם שבשמים. הם נשלחים לעולם הזה למספר שנים קצובות, ובהגיע הזמן – אביהם קורא להם לשוב למקומם. יהודי במותו אינו יורד לאדמה, כמו הגוי, אלא הולך לאבא שבשמים, עובר מחדר לחדר, מהפרוזדור לטרקלין, ממילא מה טעם יש לקרוע עליו, להתגודד או לשרוט שרטת כשמת?!
נכון שאלו שהיו עמו חבל להם שהסתלק מן העולם, הם כל כך התרגלו אליו, אבל מקומו של היהודי אינו שם, אלא בעולם הבא, עולם הנצח, ליד אבא שבשמים.
כשמסתכלים כך – כל העולם נראה אחרת!
קללה או ברכה?
כשקורה לאדם אסון רח"ל – הוא מלא טענות כלפי שמיא, אבל אם היה יודע שבורא עולם אוהב אותנו פי מיליון ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו וכל מה שהוא עושה אינו אלא לטובתנו – היה מבין כי גם מה שנראה לו כיום כאסון – יתכן ששם נמצאת הברכה, ומאידך מה שנראה לו כברכה – עלול להתברר כקללה שתביא אותו אל סופו.
זכורני לפני כמה שנים יהודי הרוויח בהגרלת הלוטו עשרה מליון ש"ח, ובשעת קבלת הזכיה בירך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
ומה היה בסופו?
אחים שלו סחטו ממנו חמשה מליון; אחד התחנן שהוא זקוק לדירה, השני דרש שיפתח עבורו עסק וכו'. אשתו התרגזה והתחילה לריב אתו שלא יתן להם, אבל האחים לא ויתרו וגרמו לסכסוך בינו לבין אשתו. היו להם חמשה ילדים, אך המצב בבית התדרדר והגיע לידי גירושין, והיא סחטה ממנו עבור הגט עוד ארבעה וחצי מליון!
עד אז הוא הרוויח כל חודש משכורת מכובדת, חי חיים שלוים ומאושרים, לא היה חסר לו דבר. לשם מה הוא היה צריך את העשרה מליון הללו, שגרמו לו רק צער והפסדים? כעת הוא התחיל להבין שהיה לו טוב גם קודם, והזכיה הזו יותר הזיקה לו מאשר הועילה.
חייב אדם לברך על הרעה בשמחה
כשחזרתי לארץ עם אשתי המנוחה, הילדות הקטנות שלי, בנות שלוש-עשרה וחמש-עשרה, שאלו אותי: "אבא, זה נכון שאמא חולה במחלה?"
אנחנו לא גילינו להן על מחלת אשתי. שנינו היינו אזרחי ארצות הברית והיו לנו עסקים שם, לא הרגשנו צורך לספר להן שהולכים לטיפולים, אבל נודע להן על כך בבית ספר, וכעת שאלו אותי האם השמועה נכונה.
כמובן, לא שיקרתי ואמרתי שהדבר נכון.
"אבא, מה עושים?" הן שאלו.
הסברתי להם שבמשנה (ברכות נד ע"א) כתוב: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", ובגמרא (שם ס ע"ב) הקשו: "מאי חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? – אילימא: כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב, כך מברך על הרעה הטוב והמטיב – והתנן: על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת". משמע שאילולי דברי התנא הללו, הגמרא הבינה ששייך לברך "הטוב והמטיב" על רעה שבאה על האדם.
ומסיקה הגמרא: "אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה", כלומר, אמנם יש לברך "דיין האמת", אבל את ברכת "דיין האמת" עליו לברך באותה שמחה כפי שהוא מברך על הטובה. מוסיף הרבינו יונה ואומר שזו עבודה גדולה, ולכן נאמר: "עבדו את ה' בשמחה".
שאלתי את בנותיי: התורה היא הרי כל כך מתוקה, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, איך הקב"ה יכול לדרוש מאיתנו שנברך על הרעה בשמחה? נותן לנו סטירה, מכה כל כך כואבת, ואנחנו עוד נשמח? שמע מינא שהתביעה אלינו היא אמונה! הקב"ה אומר: תאמינו שאני אוהב אתכם יותר ממה שאתם אוהבים את עצמכם. אתם לא יכולים לדעת מה טוב ומה לא טוב, אין לכם את אמת המדה לבדוק גבולות בני אדם, ולכן אם תהיה לכם אמונה שכל מה שהקב"ה עושה – לטובה הוא עושה, תוכלו לברך על הרעה בשמחה.
משל למה הדבר דומה, לאב שהוא הנוירוכירורג הגדול ביותר בעולם, ולבנו יש לו גידול במוח והוא יודע שהוא יעשה את הניתוח באופן הטוב והבטוח מכל מנתח אחר. בניתוח מהסוג הזה, מגלחים את השער, מנסרים את הגולגולת ונכנסים עם מכשירים מיוחדים לתוך המוח, ואת כל זה צריך האב לעשות לבנו. ואמנם מרדימים את המנותח, כך שהבן לא מרגיש כלום, אבל האב נגמר מצער. ואף על פי כן ברור שיעשה זאת בגלל שהוא רוצה להציל את בנו.
כַּאֲשֶׁר רַבִּי חַיִּים גריינימן זַצַ"ל נָפַל וְשָׁבַר אֶת צַלְעוֹתָיו, הוּא הִרְגִּישׁ כְּאִלּוּ יָד מִשָּׁמַיִם דָּחֲפָה אוֹתוֹ אַרְצָה. אֵין אֶפְשָׁרוּת לְגַבֵּס אֶת הַצְּלָעוֹת, וְהֵן מִתְחַכְּכוֹת זוֹ בָּזוֹ וְגוֹרְמוֹת לַחוֹלֶה סֵבֶל בַּל יְתֹאַר.
מֶה הָיְתָה תְּגוּבָתוֹ שֶׁל רַבִּי חַיִּים?
"רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי פִּי מִילְיוֹנִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאֲנִי אוֹהֵב אֶת עַצְמִי, וְהַיִּסּוּרִים שֶׁלִּי כּוֹאֲבִים לְךָ הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר לִי, אִם כֵּן לָמָּה אַתָּה צָרִיךְ לִסְבֹּל כָּל כָּךְ? מִשּׁוּם שֶׁאַתָּה רוֹצֶה שֶׁאֶעֱלֶה לַשָּׁמַיִם מְעַט יוֹתֵר נָקִי… כַּמָּה אַתָּה אוֹהֵב אוֹתִי! כַּמָּה אַתָּה מוּכָן לִסְבֹּל לְמַעֲנִי! מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי, שֶׁנָּתַתָּ לִי כְּאֵבִים אֵלּוּ כְּדֵי לְזַכֵּךְ אוֹתִי!".
כשיש אמון באבא, שכל מה שהוא עושה לטובה – מבינים שגם הייסורים לטובה הם, ולכן, מכח אותה אמונה, דורשת מאיתנו התורה לברך על הרעה בדיוק עם אותה שמחה כפי שמברכים על הטובה.
אמרתי להן את הדברים וראיתי שהקטנה נרגעה, אבל הגדולה יותר אמרה: הכל טוב ויפה, אבל איך עושים זאת, איך אפשר לקבל?
אמרתי לה: "תראי, את היום בת חמש-עשרה. אם חס ושלום יקרה לאמא משהו, בעוד שבע שנים כבר לא תהיי יתומה, יהיה לך את בעלך ואת הילדים. גם אחותך בת שלוש-עשרה, עוד תשע שנים היא לא תהיה יתומה. אם מישהו יישאר יתום מהמצב הזה – זה רק אני, משום שאין תחליף לאשת נעורים וודאי לא לאשה כמו אמך, אני המסכן הגדול מכולם כאן. נו, וכי את רואה עלי עצב? את רואה עלי דמעה? לא! אני מקבל זאת בהבנה ובשמחה. תסתכלי עלי ותלמדי ממני!"
זה היה מספיק. יותר היא לא היתה צריכה.
(רבי אריה שכטר זצוק"ל – אריה שאג)