גיטין דף כו
אימתי היתה התרת עגונה הראשונה של הגאון רבי שמואל סלנט?
משום תקנת עגונות
באחת מנסיעותיו של הגאון רבי שמואל סלנט באוניה מקושטא לבירות, בדרך עלתה לאניה משפחה ספרדית מאיזמיר שבטורקיה, אבי המשפחה, יהודי עשיר, השיא את בתו באחת מערי טורקיה. לאחר שבעת ימי המשתה שערכו וחגגו ברוב שמחה ופאר בעירו של החתן, לקח אבי הכלה את בתו וחתנו עמו לאיזמיר באנית המפרש הקטנה. והנה קרה אסון נורא, החתן הטרי טייל לו על סיפון האניה ופתאום מעדו רגליו ונפל המימה.
קמה באניה זעקה גדולה ומרה. האניה עצרה מיד את מהלכה ומלחים נשתלשלו המימה לחפש את הנופל ולהצילו. הם שחו מסביב לאניה ואף התרחקו ממנה עד כמה שאפשר היה, אך העלו חרס בידם והחתן הצעיר נעלם בתוך המים הרבים והאדירים.
המשפחה השכולה קרעה שמים בזעקותיה, כל אנשי האניה, יהודים טורקים ויונים בכו עמה. אולם, ראש המשפחה, אבי הכלה, היה היחיד שנחשול האסון הנורא שבא עליו בחטף לא הסיח בה באותה שעה את דעתו כי טרם מלאה הסאה.
הוא היה יודע ספר וידע כי מעתה בתו עגונה לכל ימי חייה, אף על פי שכמה עדים ראוהו נופל למים שאין להם סוף ולא ראוהו עולה, אם גופתו לא נמצאה אחרי כן ולא הוכרה על ידי עדים, אשתו אסורה להינשא. האיש ראה באובדן חתנו אף את אובדן בתו כאלו נפלה גם היא עמו למצולות ים.
באותה עת הבריקה במוחו המחשבה על המתמיד והפקח הצעיר הנוסע עמו בספינה ומטרתו להגיע לארץ ישראל להיות רב בירושלים. אמר בלבו מן השמים איקלע זה להיות שליח לטובה להציל את בתי מכבלי העיגון. פנה אל הגאון רבי שמואל סלנט בבקשה ובתחנונים שיעשה ככל יכולתו להציל את בתו מקשרי עיגונה. הרגיעו וניחמו רבינו ואמר לו אעשה ככל שאוכל להצלת בתך על פי תורתנו הקדושה והרחמן יהא בעזרנו.
אז יעץ הגאון רבי שמואל סלנט לאיש לבקש מרב החובל להטות את הספינה מעיר החוף הסמוכה ביותר למקום האסון, והדבר נעשה. בעיר החוף ההיא ירדו כל בני המשפחה האבלה ורבינו עמהם. שם נכנסו למרא דאתרא ורבינו שטח בפניו את כל הענין ואת תכניות פעולתו. שלח הרב להביא שני אנשים נאמנים היודעים לדבר טורקית ויונית ורבינו אמר להם: אתם תצאו מכאן כסוחרים ותלכו לאורך החוף ימינה עד מהלך שלשת ימים. בכל מקום יישוב שתגיעו אליו, תבאו עם בני המקום בדברים בעניני מסחר ומרכולת. אולי תשמעו דרך אגב סיפור דברים על דבר מציאת איש טבוע שהים פלט למקומם. אז תשימו לב לאסוף את כל הפרטים והסימנים האפשריים ותשובו הנה. אם עד מהלך שלשת ימים מכאן ימינה לא תשמעו דבר, תשובו הנה ותצאו שוב לאורך חוף הים שמאלה.
שני האנשים שהיו ידועים לרב העיר כנאמנים ויודעי דבר, עשו כמצות רבינו. הם נסעו לאורך החוף ימינה דרך שלשת ימים, בכל מקום של ישוב התעכבו כאילו לשם עניני עסק ובאו בדברים עם בני המקום. התוצאה היתה, שלא שמעו מאומה ולא העלו בידם כלום.
אז שבו ויצאו שוב לאורך החוף שמאלה. עברו מהלך חצי יום ובני המקום סחו להם, בדרך אגב ולפי תומם על דבר גופת אדם שהים פלט אצלם לפני שלשה ימים.
האנשים שמו אזנם כאפרכסת והקשיבו לכל סיפור המעשה. שאלו שאלות וקבלו תשובות, אספו את כל הפרטים ואת כל הסימנים שרק אפשר היה לקבל וחזרו.
בשובם אל רבינו קבל מהם את כל מה ששמעו. ערך כתב עדות והחתימם עליו, אחרי כן חקר את האשה ואת בני המשפחה וקיבל גם את עדותם. אז עזב את המקום, לאחר שהותו בו כשבוע ימים והמשיך בדרכו בספינה ליפו. כשהגיע לירושלים היה מעשהו הראשון ללמוד ולחקור את הענין, ולאחר שבא בנדון זה בדברים ובשאלות ותשובות עם כמה מגאוני הזמן, הוציא היתר עגונה והתיר את האשה העגונה מכבלי העיגון.
היו כמה גאונים שרננו אחר המעשה, הן מצד גילו הצעיר של הרב המתיר שענה בשאלה סבוכה שבה עונים זקני גדולי הדור וגם מצד ההלכה, אך הגאון רבי שמואל סלנט על משמרתו עמד, נשאר איתן בדעתו ושמח בלבו על שנתגלגלה זכות מצוה זו לידו.
נכד הגאון רבי שמואל סלנט הגאון רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי זצ"ל בקו' "אור תורה" (חוברת א' סי' כ"ט) מביא מעשה שאירע בשנת תר"א סמוך לסטאמבול בתלמיד חכם אחד שהלך בחורף על הכפור ונפל למים ואנשים עמדו שעור שתצא נפשו. ורבינו התיר את אשתו שהיתה אז בחברון ושלח ששה עשר מכתבים לגדולי הזמן שהיו אז בכמה טעמים להתיר. "והגאון האדיר בעל "משכנות יעקב" זצ"ל ששמו הלך מסוף העולם ועד סופו, כתב מכתב לרבינו שי' בהסכמה ובפלפול על כל פרט ופרט וכו' ".
(אדרת שמואל)