בתי הגיעה לגיל שמדברים בה נכבדות. הצעות עלו וירדו, אך השנים נקפו והכאב הלך וגבר. בין ההצעות היה בחור מארצות הברית. הם רצו את הבת שלי, אבל אני לא רציתי את השידוך. בהמשך, אחרי שעברה תקופה נוספת, החלטתי כי השידוך הזה דווקא נראה מתאים, אלא שאז היו אלו הם שלא רצו. ראיתי כמה יגעים העניינים, והחלטתי לעשות השתדלות מיוחדת.
נסעתי לארצות הברית ליום ההילולא של הרבי מריבניץ, באסרו חג של סוכות, להתפלל על ציונו הקדוש.
נכנסתי לשם יחד עם בני הצעיר, ואמרתי את כל ספר התהילים בהתעוררות ובהשתפכות הנפש. כאשר סיימתי, ביקשתי מה' שיורה לי את דרכי כדת מה לעשות.
ברגע שסיימתי את תפילתי התקשר השדכן. הוא ביקש את שם בתי ושם אמה. כל כך התרגשתי. הבנתי שהצד השני מעוניין בשידוך, והחלטתי לחזור לציון ושוב לומר תהילים.
נזכרתי שזו היתה דרכו של הרבי בחייו: כאשר שאלוהו על שידוך, הוא היה מבקש את שמות שני המועמדים, את שמות האימהות ואת שמות המשפחה, והחלטתי לעשות כן עתה.
הוצאתי דף נייר ורשמתי קוויטל של שם בתי ושם הבחור, והנחתיו על הציון. לפתע כמו משום מקום, צף ועלה במוחי אירוע מלפני שלושים שנה.
באותם ימים שימשתי כגבאי של אדמו"ר מפורסם, זכותו יגן עלינו. נסעתי עמו לחתונה של אחד מבני משפחתו, והשתדלתי למלא את תפקידי נאמנה, לדאוג לרווחתו ולשים לב לכל הנדרש. באותו ערב הרבי היה חלש מאוד. ידעתי שבמשך כל היום כמעט ולא בא אוכל אל פיו. היה לי ברור שחייבים לאפשר לרבי לנוח, והוא אינו יכול לקבל קהל.
הודעתי לציבור שהרבי זקוק למנוחה, ואין כל אפשרות לגשת. רובם ככולם הנהנו באכזבה, אבל יהודי אחד לא היה מסוגל לקבל זאת. למרות הכרזתי הוא ביקש להיכנס, ואני לא אפשרתי לו. איני יודע מה ישב לו על הלב באותו זמן, מן הסתם הוא היה זקוק לישועה דחופה, אולם לא היה לי פנאי לחשוב על כך. הוא לא נבהל מכך שאיני מאפשר, והתאמץ להתקרב עוד יותר. כאן דחפתי אותו בידי ואמרתי: "אל תבוא שוב אף פעם!" היהודי אכן עזב את השטח עד מהרה, ושוב לא ראיתיו.
במשך עשרות השנים שחלפו עלתה מול עיניי דמותו הכאובה של יהודי זה. חשבתי כי היה מהראוי שאבקש ממנו מחילה, אך אין לי כל מושג איך להשיג אותו.
לא ידעתי את שמו ואת מקום מגוריו. רק את מראהו זכרתי, ובאין אפשרות נדחה הדבר. נדחה ונדחה, ויחד עם זאת נדחה גם השידוך לבתי.
הרמתי את ראשי, והנה, מה רואות עיני?! – את דמותו של היהודי שדחפתי לפני שלושים שנה!!!
"אתה מכיר אותי?" שאלתי אותו. הוא נתן בי מבט קל וענה מיד, "כן. היית הגבאי של הרבי". "ואתה זוכר שדחפתי אותך?". "וכי איך אפשר לשכוח איך שביישת אותי בפני כולם?" כאן לא עצרתי ברוחי.
בכיתי ואמרתי לו, "אינך יודע מה אני עובר, איך אני מתקשה עם השידוכים של הבת שלי. אני חושש שזה קשור לקפידא שלך".
הוא נבהל, "בגללי אתה סובל", הוא השתתף עמי בצערי ומחל לי מחילה גמורה. יצאתי מהציון,
והחלטתי שעוד מעט אכנס שוב לומר תהילים. אינה דומה אמירת תהילים בשעה שקפידא מרחפת מעליך, לתהילים שאחרי מחילה גמורה. חיפשתי בעיניי את הבחור הצעיר שלי, וגיליתי אותו עומד בתור, כאשר מאחוריו עומד, לא פחות ולא יותר מאשר האבא של הבחור המדובר.
הוא מבחין בי ומאיר לי פנים: "אם אני פוגש אותך כאן, העניין סגור מבחינתי", הוא אומר לי, ומספר שהוא כעת בדרכו להניח על ציונו של הרבי, קוויטל בו רשומים שם בנו ושם בתי.
"רק לפני כמה רגעים הנחתי בעצמי קוויטל כזה על הציון", אמרתי לו.
יותר מזה לא היינו צריכים. למחרת באו ילדינו בברית האירוסין, והצלחת נשברה בשעה טובה ומוצלחת.
(ניתן לשמוע בקו השגחה פרטית 02-30-11-300 – יום רביעי פרשת וישב תשפ"ג, בוקר, מס' סיפור .31368 למדור הסיפורים הקישו 1 לאחר בחירת השפה)