"הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטוהר לבו יפה בדבר שפיים לבד, שיאמר בינו ולכותל חטאתי לא אוסיף עוד, אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת" וכו' – מתוך ספר החינוך.
מה שיוצא מדברי 'החינוך' הוא, שהטעם בהבאת הקרבנות הוא שהאדם שחָטָא אינו יכול להסתפק באמירה בינו לבין עצמו 'חטאתי, לא אוסיף עוד', אלא צריך לעשות 'מעשה גדול על דבר חטאו', וכו'.
גם במעשה שלפנינו נוכל להיווכח, שמרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל לא הסתפק בכך שהחוטא יתוודה על חטאו, אלא הציע לו לנקוט במעשה פלוני, על-מנת לזכות לכפרה שלימה.
ב'תשעת הימים' של חודש אב, אמר הרבי מקלויזנבורג זצ"ל לאורחי מלון 'גלי צאנז' בנתניה, שכיון שהמלון סמוך לישיבת צאנז, יגיע מדי יום בחור מהישיבה, יערוך סיום-מסכת, וכל אורחי המלון ישתתפו בסיום, וכך יהיה מותר להם לאכול בשר.
והנה, אירע פעם במסעדה פלונית, שביקשו להסתמך על ההיתר הנ"ל, והזמינו בן-ישיבה שעשה סיום מסכת לפני אורחי המסעדה, ובכך הותר להם, לכאורה, לאכול בשר.
מה שקרה לאחר מכן הוא, שהבחור הודיע שבעצם הוא לא סיים את כל המסכת, אלא למד בה רק את ההתחלה והסוף… יוצא אפוא שה'סיום' המופרך שעשה לפני עשרות אנשים לא היה בגדר סיום, ואלה שחשבו שבכך הם יכולים לאכול בשר, טעו, והבחור ההוא הכשיל אותם באכילת בשר בתשעת הימים.
הבחור הגיע אלינו וביקש תיקון וכפרה על מעשיו. כשהייתי אצל גיסי מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, הצגתי בפניו את הדברים, והגר"ח שאל כמה אנשים השתתפו בסיום. כשהשבנו שמדובר בערך ב-50 איש, אמר הגר"ח שאם הוא רוצה לכפר על מעשיו, שיעשה 50 פעם סיום על המסכת ההיא!
וכשניסיתי לומר לגיסי שיתכן ש-50 סיומים הם פרויקט קשה מדי, החמיר מרן עוד יותר את אמירתו, והורה שסיום אחד מתוך ה-50 יהיה עם המהרש"א!
חושבני שההסבר בדברי הגר"ח הוא, שאם בסופו של דבר יצא דבר טוב מהמכשלה הזו, והבחור יעמול בתורה כדבעי, עד כדי עריכת 50 סיומים, זה עצמו תיקונו של החטא שעשה.
* * *
ואוסיף בזה, כד הוינא טליא, נפגשתי עם הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, ה'הר צבי', והגאון שאלני מה אני לומד, והשבתי לו שאנחנו לומדים מסכת בבא קמא.
ואמר לי שהוא למד אותה מאה פעמים ואחת!
רכזת-סמינר פנתה אלינו
ענייני הממונות, ובמיוחד כשאדם נדרש להוציא כסף מכיסו בגין חטא שחטא, אמורים להביאו לידי הכנעת היצר, 'שיראה האדם כי בשביל חטאו נצטרך לשרוף ממונו ולכלותו', כמו שכותב 'החינוך' במצוה זו.
רכזת-סמינר פנתה אלינו עם שאלות שהתעוררו אצל הבנות, שאחת מהן עסקה בגורלם של אבותיהן של שתי בנות בכיתה, ששניהם ירדו מנכסיהם והאחד הצליח להתאושש, ואילו השני נותר בחסרונו. הבנות ביקשו שאסביר להן את דרכי הנהגת השי"ת.
השבתי להן על פי מה שמובא בספר 'תבת גומא', הוא ספרו של בעל ה'פרי מגדים' על התורה. על הפסוק בקהלת (ז' ז') "כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה", מפרש בספר הנ"ל שכסף המגיע לאדם על ידי עמלו ויגיעתו, לא גורם לו לערבוב-השכל ולא מטרף את דעתו. משא"כ כאשר אדם משיג כסף בפתאומיות, ההון ההוא מבלבל את דעתו.
קורח, מסביר ה'תבת גומא', לא היה בכלל השעבוד כי היה משבט לוי, והיה לו עושר גדול בביזת מצרים יותר מכל ישראל, והוא השיגו בעושק, ולא מן הדין, לכן העושק ההוא 'יאבד את לב מתנה'.
חשבתי שלפי זה אפשר להסביר גם את מה שכתוב בחז"ל שהעוסק בתורה נכסיו מצליחין, כי אם הוא עוסק בתורה מתוך עמל ויגיעה, הרי עמלו זה מחייב שגם נכסיו יצליחו, והוא לא יתבלבל מכך, לפחות כמו שקורה עם האדם העמל על הכסף!
יתכן שההבדל בין שני האבות הנ"ל, שהאחד הצליח להתאושש והשני לא, תלוי במה שאמרנו.
אלפי צופים עמדו דרוכים
בהזדמנות זו, יעצתי למרכזת, כדאי לספר לבנות מעשה המובא ב'בן איש חי', הקשור אף הוא בענין שדיברנו.
מעשה בשני עשירים, ראובן ושמעון, שהתגוררו בשכנות והתחרו כל העת ביניהם מי עשיר יותר. כאשר האחד בנה וילה מפוארת, השני מיהר לבנות וילה מפוארת יותר. האחד הקים בחצרו בריכה גדולה, והשני הזמין בעלי מקצוע שיבנו לו בריכה עוד יותר גדולה. האחד רכש כרכרה מפוארת, והשני ניסה להשיגו גם בזה.
תחרות זו נמשכה זמן רב, עד שבאחד הימים פנה ראובן אל שמעון ואמר: "עד מתי נמשיך את היריבות המטורפת הזו? הבה נכריע אחת ולתמיד מי הוא העשיר מספר 1, ומי הוא השני"…
"כיצד אתה מתכונן לעשות זאת?" – שאל שמעון. וראובן השיב: "נעלה שנינו לספינה, וכל אחד ייקח עימו שקים מלאים בשטרות כסף, ונפרסם בכל המחוז אודות התחרות, ולעיני כל בני העיר, שיצפו בנו מהמזח, יזרוק האחד שטר, ואחריו יזרוק השני, וכך הלאה, עד שהאחד ייכנע ויאמר שאין לו יותר, ואז יוכרז השני כמנצח"…
שמעון הסכים להצעה, ואכן השניים עלו לספינה, בעוד המשרתים נושאים את שקיהם הגדושים בשטרות. אלפי צופים עמדו דרוכים ברציף, וה'קרב' החל: האחד זרק שטר, והשני מיהר לזרוק אחריו, האחד זרק שטר נוסף, ושוב השני, וכך עמדו במשך שעות ארוכות, והשליכו למצולות שטר אחר שטר…
עד שלבסוף הכריז שמעון: "איני יכול לאבד יותר את ממוני. אני נכנע". ראובן הוכרז כמנצח.
השטרות היו מזויפים…
והנה, כעבור שנה, מגיע ראובן אל הרב, ועוד לפני שהספיק לשטוח את דבריו, תמה הרב בפניו: "השתוממתי לשמוע שבתחרות הטיפשית ההיא, עמדת וזרקת בלהט ושמחה שטר אחר שטר, עד שרוקנת שקים שלמים, ועל פניך נסוכה נינוחות ושלווה; תספר לי בבקשה, איבוד הממון העצום באמת לא הפריע לך כלל?!"
"אגלה לרב את הסוד", השיב ראובן; "השטרות שהבאתי עמי, היו – – – מזויפים! ולכן יכול הייתי לזורקם בהתלהבות. לא היה שם אפילו שטר אחד אמיתי…"
כמדומה שהלקח המאלף שהפיק רבינו ה'בן איש חי' מהסיפור, הוא, שאם רואים אדם שלא איכפת לו מאיבוד זמנו, אות ברור הוא שעבודת השם שלו 'מזויפת', ויש בליבו זלזול בערך העצום של שקידת התורה. אדם המנצל עיתותיו לתורה ולקירבה להשי"ת, כל רגע נחשב אצלו למצרך יקר, לזהב אמיתי.
העשיר המשיך וסיפר לרב, כשפניו מביעות כאב ומרירות; "היום אני מאוד מצטער על מעלליי החמורים, והאמת היא שלשם כך הגעתי אל הרב, כדי שיורה לי האם מדיני שמים ראוי שאלך ואפצה את שמעון על איבוד ממונו הרב, מאחר שאני יזמתי את המערכה, וגנבתי את דעתו כשהשלכתי שטרות מזויפים, בעוד הוא מאבד את ממונו?"…
סיפור זה מצטרף לדברי ה'תבת גומא' שהבאנו לעיל, והוא לקח מוּסָרִי לאדם שלא יתבלבל מעושרו הרב, וידע מה לעשות בו, שאם לא כן – יקחו ממנו את הממון.
(מתוך הספר 'מצוות בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)